אני מוכרח לרשום את הדברים כפי שעולים במחשבתי הראשונה, ללא עריכה וללא הגהה. כשאני יושב על משהו שכתבתי בעבר, ומנסה לערוך, יוצאת לי יצירה חדשה לחלוטין. איני מסוגל לכוין ברגע אחד, על הרגש המסוים של הרגע שלפני. כל דקה יצירה חדשה, ללא יכולת שייכות אמיתית בין העבר ההוווה והעתיד. המחשבות פשוט יוצאות, וכמו שהן יוצאות הן נרשמות. לו רק היה לי היכולת לערוך דברי, אזי היו הם ללא ספק יותר נגישים, אבל איני יכול, וזוהי צרה צרורה, עבודתי אינה יכולה לעולם להיות מספקת בעיני.