בס"ד פוסעת בשביל, צעדיה מדודים, מחשבת כל פסיעה,בודקת כל אפשרות. מפחדת ליפול, מפחדת לטעות בדרך. סוף השביל אינו נראה לעין. אבל הנוף סביבה יפיפה. לרגע נעצרת, יוצאת מן השביל ומתיישבת. מתבוננת, מנסה לקלוט הרבה ככל יכולתה. גומעת את המראות, מקשיבה לצלילים, שמה לב, כמה פספסה כשהייתה עסוקה רק בקשיי המסלול שעברה. כמה אושר בוזבז, כמה שלווה, כמה שמחה, על הרגעים הקטנים. אבל היא יודעת שזמנה קצוב, היא אינה יכולה להרשות לעצמה לשבת שם עד אין קץ.עוד מעט תתצטרך לקום. היא צריכה לקום ולהתמודד, לקום ולהמשיך,להפסיק לברוח, להפסיק להתחבא... אך בינתיים כדי למצות את הרגעים עד תומם, היא מנסה לשכוח, עד עתה בדקה כל הזמן היכן היא דורכת, הפכה את המסלול למסובך, פי כמה מכפי שהוא באמת. ומרוב לחץ אמרה דברים לא נכונים, לא הצליחה לבטא את עצמה בבהירות. לא הייתה "היא" באמת. עכשיו היא מנסה להיות אמיתית עם עצמה. יושבת קצת,נרגעת. מסדרת את נשימותיה. ממלאת את ריאותיה אוויר מיוחד. מטעינה את עצמה לפני היציאה המחודשת לדרך. שמה לב לאנשים סביבה. לחיוכים,לאור הקורן שבעיניים, למילות חיזוק ועידוד. דברים שעוד מעט לא יהיו בהישג ידה באותה קלות. היא הייתה מוכנה לשבת כך לנצח. להישאר בבועה שבאוויר (במגדל הפורח). אולי לפעמים היא קצת מצטערת, רק לרגע שלא יכלה היא להיות ה"אביר על הש"ס הלבן". לרגע קטן היא הייתה רוצה שכל חייה יהיו, כמו הרגע הקטן שישבה ונעצרה. מקנאה לשנייה קטנה על הזכות להיות חוסה תמידי באוהלה של תורה. אבל ישר מתעוררת בה השמחה, על כך שעדיין לא גילתה את כל מה שצופן לה העתיד. אולי עוד יקרו בפניה חוויות לא פחות מדהימות. ההליכה הלאה אינה הסוף היא רק המשך מנקודה אחרת, משלב יותר מתקדם. מרגשת אותה המחשבה על הטוב שעוד לפניה. אז היא מחזקת את עצמה. נהנית מהשניות האחרונות של הישיבה. אבל יודעת שהיא קמה עוד מעט. לפעול, לעשות, לנוע קדימה. והיא מליאה כוחות מחודשים.