אודים בוערים שנצלו מהאש בלהט חיות אדירה, עת בליבם מקננת מילה- לחיות יום נוסף "מחר". אודים בוערים שנותרו לפליטה מאש אדירת מימדים, שואפי נקמה מפי החיים שהדליקו אותה בערה. אודים בוערים, נכבים לאיטם גזים עם הזמן החולף, עוברים וחולפים, לאט נשכחים, מתוך זיכרון הכאב. אודים שעברו את זמנם מועם לאיטו זיכרונם, נשכח פעם , וכל הנותר הוא, כאב. לכל אותם ניצולי השואה שחיים על מנת לספר.