"זהו הפיגוע השלישי היום" אמר הקריין בטלביזיה, "אם-כן שלושים פצועים מתוכם ארבעה קשה וחמישה פצועים בינוני. יש שלושה הרוגים, ביניהם המחבל עצמ..." הפסקת חשמל. "דווקא עכשיו?.." שאל שי את האוויר, בנימה של השלמה ותלונה, "אין להם פתרון יותר נחמד לשקט? חייבים להשאיר אותנו בחושך.." הוא זרק מבט לעבר מיכל שישבה בקצה הספה, מכורבלת בעצמה ומחבקת את ברכיה. הוא ניסה לראות אם היא מחייכת מהבדיחה שלו. הוא לא ראה אותה. היה חשוך מידי. "מיכל? את עדיין שם, נכון?" שאל שי, בקול רך, מתנגן. קול של ילד שפוחד שאמא שלו נעלמה לו. "כן" היא לחשה. היא לא ניסתה ללחוש, אבל זה מה שיצא לה. "שי?" "מה?" "בוא נצא לסיבוב, אני צריכה קצת אוויר" "אחרייך". הוא הדליק את הנר שהיה על השולחן, כדי לראות אותה. הנר הזה שימש אותם בחמש דקות הראשונות של מה שהיה אמור להיות "ארוחה רומנטית". אחרי אותן חמש דקות הודיעו על הפיגוע, שכמובן פוצץ איתו גם את הרומנטיות. הם יצאו מהדירה ומיכל נעלה את הדלת. היתה רוח קרה בחוץ. רוח שלא ציפו לה, ומיכל לא הצטיידה בהתאם. היא לבשה רק חולצה קצרה ומכנסיים, ולא שום דבר חם יותר. אבל היא לא הלכה ללבוש משהו כזה, כמו שהציע שי. "אני רוצה קצת לסבול", אמרה לו בשקט. *** הם טיילו בשקט כמעט חצי שעה. אף-אחד מהם לא הוציא מילה. פתאום התחילה מיכל לבכות. בהתחלה בכתה בשקט. בכי מאופק כזה, כדי ששי לא ישים לב. אבל תוך רגע כבר לא יכלה לרסן את הדמעות. שי נתן לה יד והציע לה לשבת. הם התיישבו על קצה המדרכה. שי ניסה להסתכל עליה, אבל שיערה כיסה את רוב הפנים שלה. אז הוא ויתר על הרעיון והוציא טישו מהכיס, כדי לתת לה. "שי, אתה זוכר את חנה? המזכירה של אבא שלי" שאלה מיכל אחרי שנרגעה קצת. "חנה? כן, בטח. למה את שואלת?" "היא נפצעה בפיגוע אתמול, בחדרה". 'למה אני מקשקשת?' היא שאלה את עצמה. חנה לא נפצעה באמת. היא לא היתה בחדרה בכלל. היא היתה אצל אחותה בגבעתיים. מיכל ידעה את זה. היא רק רצתה קצת רחמים משי. היא קיבלה. "שי, אני לא יודעת איך אני אצליח להמשיך ככה. כל יום אני מרגישה רע יותר" "מהפיגועים?" שאל שי. "גם מהפיגועים, אבל בעיקר בגלל זה" היא הצביע על כתפה הימנית. היה לה סרטן בכתף. גידול ממאיר של סרטן-העור. לפני חודש גילו הרופאים את הגידול אחרי שהתלוננה על כאבים בכתף ומאז היא מרגישה רע. ועם כל הפיגועים עכשיו, כבר אין לה כוח להמשיך. "שי, אם מחר יודיעו לך שהתאבדתי, מ.." "ששש!! איך את מדברת?! אין לך שום סיבה לעשות את זה! יש לך הכל. את מצליחה בלימודים. את צעירה וגם יפה, ויש לך עוד חיים שלמים! אל תדאגי מתוקה, נעבור את זה. סומכת עליי?" הוא הזיז לה את השיער מהעיניים אל מאחורי האוזן וחייך אליה חיוך מאולץ. היא לא חייכה בחזרה. הוא שנא את עצמו באותו רגע על החיוך הזה, שיצא מאולץ. גם לשי קשה. בן-דוד שלו נהרג בתאונת דרכים לפני חודשיים וחצי, והוא עוד לא יצא מזה. גם בגלל המחלה של מיכל קשה לו. אבל אם מיכל תראה שקשה לו בגללה, היא תמות מצער. הוא היה חייב לחייך. אפילו חיוך מאולץ. "מיכל'וש, את תהיי בסדר. גם הכתף וגם הפיגועים יירגעו. את רק צריכה להאמין בעצמך ואת תהיי בריאה. לפחות תנסי... בשבילי" "בשבילךָ" היא חייכה. וגם שי חייך. חיוך אמיתי. אולי פיצוי על החיוך הקודם. *** חצי שנה אחרי, מיכל החלימה כמעט לגמרי. היא הפכה להיות בנאדם חדש ומאושר. שי שמח איתה ובכל הזדמנות הוא הזכיר לה שבגלל שהיא רצתה, היא הצליחה. אבל הוא לא אמר לה שבגב שלו מצאו גידול. הוא גם לא כל-כך דאג. כי הרופאים אמרו שהגידול שפיר והוא ייעלם תוך חודש בערך. הוא לא סיפר על זה למיכל, כי לא רצה להדאיג אותה, אחרי כל המאמץ שהיא עשתה כדי להחלים. ביום שלישי בערב, הרופאים הודיעו סופית שהגידול של מיכל נעלם לגמרי. שי אסף אותה מבית-החולים והם נסעו לקפה במרכז העיר, לחגוג. באמצע הלילה, קצת אחרי שתיים-עשרה וחצי מיכל בקשה את החשבון והם שלמו ונסעו בחזרה הביתה. בלילה שי לא נרדם בגלל כאבים בגב. בבוקר, עוד לפני שמיכל התעוררה, הוא יצא והשאיר לה פתק על הדלת, מבפנים. "מיכלי, התעוררתי מוקדם אז הלכתי כבר למשרד, שיהיה לך יום טוב! ומזל-טוב!!! " משם הוא נסע ישר לבית חולים. הוא הלך להיבדק שוב. הרופאים אמרו שהגידול ממאיר ושהם לא מבינים איך הם טעו קודם. אחרי הצהרים הוא הגיע הביתה עם זר פרחים ענק, וסיפר למיכל על הגידול. מיכל מלמלה כל מיני דברים ששי לא הבין, היא בכתה. שי הרגיע אותה והבטיח לה שכמו שהיא הצליחה גם הוא יצליח. מיכל לא ממש הקשיבה לו. היא היתה עסוקה בלבכות ולמלמל. היא השתחררה ממנו ורצה לשירותים. היא הקיאה. ואחר-כך הקיאה עוד פעמיים במשך הלילה. למחרת בבוקר מיכל הלכה ללימודים ושי למשרד. באחת וחצי בערך, הודיעו על פיגוע, במקום קרוב מאוד לבית-הקפה שהיו בו יומיים לפני. סתם ליתר בטחון החליט שי להתקשר אל מיכל, לשאול מה קורה. היא היתה אמורה להיות באוניברסיטה באותו זמן ולכן הוא לא דאג במיוחד. אבל הוא התחיל לדאוג כשהיא לא ענתה לו בפלא-פון. הוא התקשר אל חברה שלה מהאוניברסיטה לברר למה מיכל לא עונה לו. החברה אמרה שמיכל הלכה לפני שעתיים בערך. הוא שאל אם היא יודעת לאן, והיא אמרה לו שהיא לא יודעת בדיוק אבל שמיכל אמרה משהו מבולבל על סרטן וקפה ובאשמתה. כששי שמע את זה הוא נבהל. הטלפון נפל לו מהיד והוא השמיע אנקה חלשה. הוא היה מבולבל מדי בשביל להמשיך לדבר עם החברה או לסגור את הטלפון בצורה תרבותית יותר. הוא התחיל להתקשר בפאניקה למספרים של בתי חולים שהופיעו על מסך הטלביזיה הקטן שבמשרד. "מיכל דוניבא, נמצאת אצלכם? בפיגוע בקפה"... "הגיעה אליכם מיכל דוניבא מהפיגוע?".. "אתם יודעים משהו על מיכל דוניבא? לא, היא לא עונה לי"... "כלום?! תתקשרו אליי אם תדעו? זה דחוף!!".. אף בית-חולים לא ידע כלום. שי התחיל להרגיש רע. הוא הלך לכיור כדי לשתות קצת מים, אבל באמצע הדרך החדר התחיל להסתובב לו מסביב לראש, והקולות מהטלביזיה הפכו לזמזום שהתחזק ברגע. כל מה שהוא ראה התחיל להתכסות בכתמים שחורים, ונעלם. *** כשהוא התעורר הוא שכב במיטה שלו, בבית. דבורה המזכירה וגבי מנהל המשמרת עמדו לידו ודברו עם הרופא שהלך ברגע ששי התעורר. "התעלפת" אמר לו גבי. דבורה הגישה לו כוס מים קרים. הוא לא שתה, אבל התעשת מיד. "מה עם מיכל? הכל בסדר?! יודעים איפה היא? תתקשרו אליה! מהר!!" המילים הסתבכו לו בפה. "תרגע, אתה צריך לנוח". דבורה ניסתה להחזיר אותו למצב שכיבה. חיים הגיע עם פתק צהוב גדול. "זה היה תלוי על הדלת מבפנים, זה מיכל כתבה" והגיש לשי את הפתק. "שי יקירי, אני מצטערת מאד שאני לא אוכל לראות אותך מחלים. אני יודעת שזה אגואיסטי לעשות את זה. אבל אני חייבת. אני לא אחזיק מעמד לראות אותך סובל. אז אני הולכת.. לתמיד... תשמור על עצמך. ותתגבר על המחלה, גם בלעדי. תהיה חזק. אוהבת מאוד מיכל." "אני לא מבין.." גמגם שי, "היא התאבדה?! היא לא היתה בפיגוע? אולי תסבירו לי מה הולך פה?!?!". במשפט האחרון הוא כבר ממש צעק. ראו על פניו שהוא היה מודאג מאוד. "בוא!" אמר גבי והושיט לו יד כדי לעזור לו לקום. "הולכים לטייל קצת. אתה תבין הכל". שי לא נעזר ביד של גבי. הוא קם בהפגנתיות והלך אחריו. קצת עקום כי היה עדיין מסוחרר. לא היה ברור לו על מה הוא מפגין, אבל הוא הרגיש צורך לעשות את זה. דבורה הלכה אחריו ונעלה את הדלת. "לאן??" שאל שי. גבי שתק. היה משהו מתוח בשתיקה הזאת. כמעט מציק. כאילו שגבי מנסה לדחות את הדיווח לשי בכוונה מרושעת למתוח אותו. הוא לא הבין למה גבי שותק וזה הרגיז אותו. *** באותו ערב, ישב שי על יד מיטה בבית-חולים. הוא ישב ושתק. מדי פעם נקרע השקט כשאחות נכנסה לבדוק מה שלומה. ושלומו. ואז שוב היה חוזר השקט. פתאום הוא מצא את עצמו מדבר. "אלוהים, אם אתה קיים, איפה שאתה לא נמצא. בבקשה תקשיב לי הפעם! שגעת אותי לגמרי עם כל הדברים שעשית לי. אתה חייב לי הפעם! בבקשה תרפא את מיכל. היא לא עשתה אף-פעם שום דבר רע לאף-אחד! תשאיר אותה חיה, בבקשה!!". הוא הרגיש מוזר. הוא לא דיבר עם אלוהים ככה, אף-פעם. הוא בכלל לא הרגיש שהוא קיים. פתאום יצאו לו המילים האלה מהפה. הוא אפילו לא חשב עליהם קודם. בבוקר שאחרי- חזרה אל מיכל הכרתה, בצהריים הרופאים כבר אמרו שהיא יצאה מכלל סכנה. היה לה פצע שטחי קטן בקצה המצח, אבל רסיסים הוצאו לה מהריאות והבטן. עכשיו היא שלמה לגמרי ונשארו רק תפרים. בערב היא כבר יכלה לדבר והיא הסבירה לשי מה קרה: באחת עשרה בבוקר, הלכה מיכל אל הקפה. לשתות קפה אחרון במקום עם זיכרונות טובים. היא ישבה שם שעתיים וקצת ואז יצאה משם בשביל לנסוע לעזריאלי, לקפוץ. ברגע שהיא יצאה היא ראתה אור. הרבה אור. שבא ביחד עם רעש חזק. ואז היא הפסיקה להרגיש את עצמה. משם היא כבר לא זוכרת. ברגע שמיכל סיימה לספר. הוא התחיל לבכות. הוא בכה משמחה. מיכל רצתה להתאבד ובמקום זה, נפצעה בפיגוע. עכשיו היא חיה. מישהו למעלה החליט שהיא צריכה להישאר עם שי ולהתגבר אתו על הסרטן. היא החליטה שהיא לא רוצה למות. ואז גם היא התחילה לבכות. דמעות של שמחה. *** שבועיים אחרי השתחררה מיכל מבית-החולים. בריאה ושלמה עם צלקת קטנטנה בבטן. שגם היא תעבור, לפי מה שאמרו הרופאים, תוך חודש-חודשיים. הפצע שהיה בפָּנים, נעלם לגמרי, ולא השאיר אחריו זכר. שי אמר לה שעכשיו היא אפילו יותר יפה. הוא בא לאסוף אותה ביום שבו השתחררה. בדרך הביתה הם עברו ליד המקום בו היה בית-הקפה. שי שאל "קפה?" מיכל חייכה ואמרה "בבית". הנסיעה עברה במהירות. וכשהם הגיעו הביתה, הוא הרים אותה על ידיו, כמו שמחזיקים תינוק ולקח אותה הביתה. הוא הושיב אותה על הספה והלך למטבח להכין קפה. כשהוא חזר לסלון עם הקפה, היא כבר נרדמה. הוא הביא שמיכה מחדר השינה, כיסה אותה ונתן לה נשיקה על המצח. "לילה טוב מיכלי". -סוף-