למה כותבים רק כאב? מדוע המילים מתעקשות לסרב, ממאנות לציית לי בשעות שמחה ובשעות סתם? האם לא זוהי המציאות שיכתבו המילים, זה לצד זה, וינוחו? מדוע מתעקש הדף הריק להשאר נקי? האם הוא פוחד משינויים? מדוע העיפרון לא משחק לטובתי, מדוע מחליט לקהות החוד דווקא כשהרוחות בי רוצות לומר שמחה? מעודי לא מצאתי שמחה גדולה כל-כך המפילה את האדם לתהום עמוקה כל-כך, יותר מזו המסרבת להיות מונצחת. אולי מלבד יציאת הנשמה היתירה במוצאי השבת. כעת אין בי שמחה לכתוב. כל דימוּיַי נכחדו ואין המילים יוצרות דבר מלבד כאב עליו אוכל לכתוב.