נזכרת איך ליל חורף אחד ניסיתי לברוח ובהכות הברקים את העיר נשאתי רגלי הרחק מקולות הנוגשים, מלהט השוט. וים סוף הראה לי בסערת גליו, בהתנפלות מימיו שלא אוכל לו והחזירוני מימיו אל החוף, וכשלו רגלי חזרה ובקתות החמר פערו חיוכן המלגלג ולוען הקריר והדל השכיח רוחי מתקווה. ואז בסוף, שרנו יחדיו, אחרי הים, בהודיה ושמחה גדולה... __ ועכשיו, בראש רצות תמונות של כל האסונות האחרונים ופרשנים מלומדים ודיבורים שלא נוגעים ואיזה טוהר מתקומם פנימה הרי אני זוכרת את הפנים המאירות של הרב שאמר שמידה טובה גדולה ממידת פורענות ("פי 500 לדעת הממעיטים!" וחיוך הקיף עיניו) הלב נפתח לשמוע בין קולות השדרן להלמות המבטים אכולי הספק הן יום אחד, יודעת. נזכה באורו.