1959. חיפה

רגליו של קובי השתכשכו במים המלוחים והצורבים של החוף השקט בחיפה. ענני הקיץ הלבנבנים ששטו במהירות בשמים הוסיפו לתפאורה יופי פסטורלי מרהיב. החוף, מהיפים של חיפה, היה ריק מאדם.

תחילתו של יום וליבו של קובי כבד עליו.

בעודו נשען, ידיו על ברכיו, מתנודד אנה ואנה במחשבות קודרות, הבחין מרחוק, על אחת משוניות האלמוגים, באדם מבוגר המטיל דבר מה לים וצופה בו.

מעשהו המסתורי היה מפליא מספיק כדי שקובי יקום ממקומו ויצעד אליו, רגליו שוקעות בחול הרך והנעים, ויראה מה פשר עיסוקו.

"מה לעלם רך שכמוך בשעת בוקר מוקדמת זו?"

הזקן הביט בו בעיניים רכות וגדולות. נראות צעירות מכפי גילן אמיתי, אך פניו חרושות הקמטים לא הניחו מקום לספק: אדם זה חצה את גיל השישים והתקרב לשנות השבעים.

"כשאין מקום אחר טוב יותר, אני בא אל הים".

"אף אני".

הזקן גלגל בחוזקה חוט תיל דק וחזק על חתיכת פלסטיק עגולה, אותה אחז בידיו היציבות.

"ומה זה?"

"חכה".

"חכה?". קובי מעולם לא ראה חכה מוזרה שכזאת.

הזקן חייך, חושף שיניים צהובות מעישון ואמר: "כשאין כסף לחכה, ויש ראש שעובד, אז אפשר לראות גם חכות מוזרות כאלה".

הוא השתעל שיעול עמוק ויבש, אחר רוקק הצידה ואמר, כמעט לעצמו: "דגים זה מעדן עבורם. מה כבר יביא להם אבא שלהם?"

"אפשר להחזיק?"

"מה?", ננער הזקן מהרהוריו.

"להחזיק... את זה, את החכה... להחזיק. אפשר?"

"איננה עשויה זהב", גיחך הזקן, והעבירה לקובי.

"לא כך, ילדי, לא כך. עמוד בפיסוק ושלח את שתי ידיך קדימה. אם היית תופס ברגע זה דג שמן היית אתה למאכלו ולא הוא לך..."

אחר אמר: "יציבות זו המילה. יציבות..."

קובי שיקע רגליו בחול ועשה כהוראות הזקן.

כך עמדו דקות ארוכות, נועצים עיניהם בגלים המתנפצים אל מול החוף, מעבירים מבטם אל קו הרקיע ומחכים.

"הנה", קרא קובי בהתרגשות, "אני מרגיש משהו זז. מה עושים?"

"אל תילחץ, ילדי"

הזקן אחז בידיו האיתנות את קצות גלגל הפלסטיק, ויחד עם קובי גלגל לאט לאט את החוט. גלגל ושחרר, כמו מקצר ומאריך את חיי הדג הלכוד.

"החכמה בני לא להילחם ראש בראש. תן לו לחשוב שאתה מתייאש. שאינך רוצה בו. שחרר וקרב,

קרב ושחרר, כך תתעתע בדג עד שיגיע למקום החול הרטוב. כך תזכה בו, ילדי".

בעבור דקות אחדות של משחק הלכידה, אחז הזקן בידיו דג קשקשים אפור-מראה ועב בשר.

"הנה, ארוחת צהריים מושלמת לנכדיי".

קובי התבונן בו בעיניים גדולות, עצובות.

"לא טוב לך, ילדי", שאל-קבע הזקן.

ראשו של קובי נע כאילו מעצמו. מצד אל צד.

הזקן שחרר את פיו של הדג מקרס החכה והטילו אל תוך דלי שעמד בסמוך.

"מה שמך?"

"קובי".

"יעקב. שם טוב. שם טוב".

"קובי".

הזקן שתק והרהר: "קובי... קובי... כובי – כלבי. שם כלבבי. כל-בי. באדם נמצאים כל כוחות העולם. מפעפעים פנימה שואפים לפרוץ החוצה – אל העולם. להראות, להיראות. הכל בך, ילדי. הכל תלוי בך".

קובי לא הבין את דבריו, ומתוך אי הבנתו ידע שזקן זה - חכם הוא. 

"רצונך ואלווך לביתך?"

שוב חשף הזקן את שיניו הצהובות בחיוך מזמין. "אדרבא, ידידי, ברוך הבא. תאכל עמנו".

תחילתו של יום, וליבו של קובי קל עליו כנוצה.

***

כשהגיעו לאחת מסמטאות ואדי סאליב, מעברת חיפה המוזנחת, פרצו אליהם בבת אחת שישה זאטוטים כשהם קוראים בקולי קולות: "סבא זכריה! סבא זכריה! מה הבאת לנו סבא? מה יש לאכול היום".

"הסו, הסו, פנו דרך, ילדיי. תנו לזקן כמוני לנוח לפני שאתם טורפים אותו חי".

הוא ליטף במהירות ראש כל אחד ואחד בחיבה, והוריד מעל שכמו שובב קטן שנתלה עליו.

אישה צעירה בעלת פנים חייכניות יצאה מפתח הבית החשוך, כשהיא מנגבת את ידיה מתבליני הבישול.

"אבא, כנס פנימה. השמש כבר מכה בעוז. ומה הבאת לנו?", אמרה כשהיא פונה לקובי המבוייש שעמד בצד הדרך, "אורח לארוחת הצהריים. ברוך הבא, ברוך הבא. ייכנס נא וינגב את נעליו מלכלוך הדרכים במטלית שעל פתח הבית".

חדר גדול, חדר קטן ומטבח. הכל נקי, מצוחצח. תאווה לעיניים. כלום לא היה בחדרים אבל היה שם הכל. בפינת החדר נערמו 10 מזרונים ("אחד לאליהו הנביא"...), ועל גבם שמיכות וטלאי שמיכות, כריות וסדינים שראו ימים טובים מאלה ("ישר מתימן. ישר מהנדוניה"). בפינתו השניה של החדר עמד שולחן רעוע, נקי ומבריק אף הוא, ועליו מפת בד דהויה לקישוט. כמה כסאות השלימו את התפאורה המרגיעה, וקובי התיישב על אחד מהם.

כשעה לאחר מכן כבר היו ישובים מסביב לשולחן: הסבא – זכריה, בתו שמחה, חתנו שלום ובניהם. וקובי – האורח.

על גבי השולחן נח בפאר דג גדול ושמן מעוטר בעלי חסה ריחניים ובפרוסות עגבניות שהביא שלום מהשוק.

הילדים נגסו ברעבתנות בלחם ובחתיכות הדג שהוגשו להם, בעוד הגדולים משתדלים לשמור על נימוסי השולחן.

"ובכן?"

"ובכן מה?", שאל שלום כשפיו לועס את מנת לחמו.

"ובכן, עבודה. ובכן?"

"כלום"

"נו, גם זו לטובה. לפחות כך תעזור לאישה".

"אה..."

קובי הרגיש במתח סמוי בין הזקן לחתנו. קובי הרגיש גם בעצלנותו של החתן.

"אני יוצא", אמר שלום, כשהוא חופן בידיו ערימת גרעינים לפיצוח.

"לאן?"

"לאן, לאן, כבר בגרתי שמחה ואינך אמי", גער שלום, ואחר הוסיף מפאת כבודו לזקן: "יש לנו אסיפה חשובה הערב".

"אסיפה חשובה...", מלמל זכריה, "כלום חשובה היא יותר ממשפחתך?"

שלום השים עצמו כלא שומע ופלט מילים זהירות וזריזות: "הלילה נחליט לבצע. אין ברירה, נמאס".

שמחה הביטה בו באימה: "לאן תגררו אותנו, שלום? לאן?"

"ערב טוב".

שלום טרק את הדלת מאחוריו והותירם בשברי מחשבותיהם.

קובי אף הוא מלמל כמה מילות פרידה ותודה ויצא אחריו. משהו באווירה התקלקל, והוא לא רצה לאבד את קסם הביקור.

"עכשיו מגיעים?", קידמה את פניו צווחה נוקבת, "נתת לאבא שלך לעבוד כמו חמור, ואתה נעלם ומבלה? לא השארנו לך אוכל. שתלמד", כביכול נקמה בו.

"אכלתי".

"הא!! מחזר בפתחי אחרים כמו עני? אכלת? אילו בושות עוד תגרום לנו ילד? כנס! כנס הביתה ותתחיל לעשות משהו".

קובי נכנס בלאות, ואמו המשיכה "לברכו" מאחריו.

***

"לא טוב, אמרת?".

"נורא".

"הוריך לחוצים, קובי, לחוצים ודואגים. לא כך היה במרוקו ארץ הולדתם. לא כך היה בתימן".

"אני יודע, ובכל זאת..."

הם עמדו שניהם, קובי והזקן, שוב, עם החכה המאולתרת בידו, מסרבים להביט אחד בפני השני מחמת הבושה. זה – בושתו מהוריו, זה – בושתו מחתנו.

"מתכנן... מתכנן.. חה! לעשות איננו יודע רק יושב ומתכנן עם חבריו כל היום. חוץ מלפצח גרעינים עשה משהו בחייו?". הזקן נשמע מריר.

"מה הוא מתכנן?", שאל קובי בעזות.

"אה?"

הזקן התעורר מהרהוריו.

"לא כלום, לא כלום. רק להרוס את השלווה בא. הוא, שלום רצאבי, יציל את ואדי סאליב ממצוקות הרעב והאבטלה. הוא. המובטל הנצחי. אם לא היה זה חתני הייתי צוחק וצוחק. עתה, משנפלתי במצודתו, הריני בוכה".

"הוא מהחבורה הזאת?", שאל קובי בפליאה.

"מהחבורה", הנהן הזקן ותלה מבטו בים.

***

בלילה שמע את פסיעות צעירי הסמטאות כשהם הולכים וגוררים, וחוזרים וסוחבים.

הוא הצטנף במיטתו תחת שמיכתו. מה הם גוררים? הם מתכוונים לעשות משהו. ריח השריפה עמד באוויר. הם מתכננים רעש. הרבה רעש.

בבוקר, כשקם הרגיש בתכונה מסביב. תכונה שנתמשכה על פני הלילה והמשיכה גם כשהגיח היום.

כשיצא, ראה ערימות ערימות של קרטונים, גזרי עצים, גלגלי מכוניות, כשהם ערומים אחד על גבי השני, כביכול הגיע ל"ג בעומר.

תוך דקות זרמו מבין הבתים צעירים וגם כאלה שאינם, בחורות המוניות מקושטות, גברים חסונים ושברי עצים בידיהם.

צעקות קצובות החלו להישמע, ואיתם ריח גומי שרוף:

"לחם! עבודה! לחם! עבודה! לחם עבו..."

קובי לא נשאר במרכז ההתרחשות. עדינותו משכה אותו הלאה אל בין הסמטאות, אל חשכתם ואפילתם המרגיעה.

מרחוק שמע את הקולות, ידע שתוך רגעים יבואו השוטרים, ובאלימותם יפנו את המפגינים, והרגיש שהפעם זה גדול מתמיד. כאב הרעב וההשפלה הגיע לשיא. הוא התפלל שרק לא יישפך דם.

צניפות הסוסים בישרו את בוא השוטרים. רכובים בגאון, אלות בידיהם, פרצו אל תוך ההתקהלות, מניפים ימין ושמאל את ידיהם ומכים ללא רחמים. אחריהם הגיעה כבאית ומתוכה שלשלו צינור מים והתיזו בזרם חזק על המפגינים ההלומים.

השוטרים זרמו, ואיתם הגיעו שוטרים חדשים, כמותם לא ראה קובי מימיו. מדיהם האפורים זרים היו לו, והכוח שהפעילו גרם לו לבחילה. עד מהרה נתקבצו ב"שדה הקרב" פצועים קל וכבד יותר. פצועי הלם לצד חבוטי ראש ושבורי גפיים.

באותו רגע חשב קובי על זכריה הזקן וחתנו שלום רצאבי. נשא את רגליו, חתך סמטא בסמטת אחותה, והגיע נושף אל בית הזקן.

"הלך?"

הזקן ישב תחת העץ, משרטט עם ענף בחול.

"הלך. השוטה".

"יש שם פצועי..."

"יודע, יודע", הפסיקו הזקן, "וכי איך לא יהיו? ארץ ישראל נקנית בייסורים, ילדי, אבל לא ייסורים כאלה. לא זו הדרך".

לפתע התפרצה חבורת אנשים מתגודדים ומתקוטטים ביניהם. זיהה את אפורי המדים, והנה שלום במרכזם, דם ניגר ממצחו, והוא זועק: "הפסיקו, אייי, חדלו נא, נכנע, נכנע". והם לא חדלו.

הזקן, זינק ממקומו בחימה.

"רוצחים! הפסיקו. מתחנן הוא על חייו. חדלו!"

הוא השליך עצמו אל תוכם מנסה להציל את חתנו הפצוע מידיהם הזועמות.

לאחר דקה-דקותיים, עזבו אפורי המדים את האיזור, כשהם מנקים בידיהם את אבק המלחמה ממדיהם, ומקללים.

במרכז החצר הקטנה שכבו שני אנשים מעולפים בחציים. שלום והזקן.

***

כעבור שעות אחדות, עוד היה שם קובי, חובש ומנקה ומנסה לעזור במה שרק יכל.

"הבא לי דלי מים נוסף", ביקשה שמחה בקול נמוך.

"ועכשיו אחוז נא בתחבושת זו, הנה אגזור ממנה ואחבוש את ראש אבא".

הזקן נאנק מפצעו שותת הדם, אחר כך נאנח על שום מה עלתה לו כך.

"ילדי, קרב הנה".

קובי ניגש אליו בהיסוס.

"רואה אתה. לא טובה היא דרכם. אל תהיה כמוהם. לא מהשוטרים ולא מהצועקים. לא בכאלה ייסורים נקנה הארץ. שב ולמד, לך וגדל. היה לאיש. לא טובה היא דרכם. לא טובה היא".

***

שבוע לאחר מכן, כשליוו מאות תושבי הואדי את ר´ זכריה אל דרכו האחרונה, צעד בינותם עלם כבן חמש עשרה כשדמעותיו זולגות על לחיו.

ובעוד ההמון צועד בדומיה, כשרק קול החזן נשמע קורא את פסוקי "יושב בסתר עליון", שאל אחד מהמלווים את הנער: "וכי קרוב אתה לו?"

הנער ענה בין דמעותיו: "קרוב. קרוב. למעלה משבוע ימים".