שלום,

לאחרונה שומעת אני השכם והערב ברדיו מקהלה עצומה וסטריאופונית משוררת בקולות גברים ונשים 'לקום מחר בבוקר';  ואז, כשכולי נמתחת בכוחו של רפלקס לקראת השיר האהוב שאני מותנית לאהוב ולהנות ממנו ממשיכה התזמורת לשורר 'עם חמישים מיליון ' ושוב, כתמיד, אני נמלאת גועל נפש, אכזבה, ועוד מחשבות שקשה לי לעמוד עליהן ולארגן אותן בצורה משמעותית.

נעמי שמר המנוחה, אף על פי שלאחר פטירתה כבר קפצו לספר שנעימת השיר האהוב "ירושלים של זהב", ששרנו כהמנון, לא ממנה יצאה, עדיין שמשה כמשוררת לאומית במשך שנים רבות והעניקה לנו שמחה, עצב ומתיקות בנעימותיה ובמלותיה. אולי משוררת הממסד הייתה, אך ללא ספק אהובה ונשמעת על ידי רבים.

שמר השתייכה לדור שראה בנפילתו והשמדתו של היטלר, בהקמת המדינה, בהתגברות על אויבינו, , בצמיחתנו ובהעצמתנו, דור שראה את עצמו באור חיובי והאמין כי לא ייבצר ממנו.

הפרסומת של מפעל הפיס מסמלת בצורה הברוטלית ביותר את התהפכות רוח הלאום והתמרתה לישות חומרנית ובוזזת ללא  קשר לעבר, ללא יחס לעבר, ללא המשכיות עם העבר או רצון לשימור העבר.

עם זאת, תוהה אני אם ניתן בכלל לפנות בהאשמות למפעל הפיס המכובד, המוציא פרסים מדי פעם לסופרים ואומנים, ובסכומים בלתי מבוטלים, בונה מתנ"סים ותורם למיעוטי היכולת מכספי ההימורים, מבלי להפנות אצבע למוציאים לפועל של העיזבון של המשוררת, יהיו אשר יהיו.

קשה לי להאמין שמפעל הפיס, שהוא מוסד ממלכתי, ישתמש ביצירה זו ללא היתר ותשלום זכויות יוצרים, אלא אם קיים איזשהו סעיף נידח הטוען ששימוש בשבע מילים ושורה אחת של תווים מתוך יצירה מסוימת אינו מצריך רשות ואינו נחשב להפרת זכויות. או שמא נאיבית שכמותי הנני ?

זה משורר וזה שכרו.
זו אומה וזה פרצופה.

אריאלה
ערב ראש השנה 25.9.05