בכלל לא תכננתי ללכת לספרייה באותו יום, אבל הנכד של המרצַה שלי הוכנס בבריתו של אאע"ה. היא לא כל כך רצתה לבטל את השיעור, אבל הבן שלה הודיע לה שאם היא לא באה לברית היא יכולה לשכוח מזה שהם יגיעו בעוד שבועיים להרצאה שלה בכנס "ניצני הפוסטמודרניזם בימי הביניים", וזה היה סיכון שהיא לא הייתה מוכנה לקחת. כך התבטל השיעור ברגע האחרון, ואני החלטתי ללכת אל הספרייה. ראיתי אותו ברגע שנכנסתי. הוא ישב בשולחן האמצעי ומסביבו היו פזורים כששה או שבעה ספרים. ראשו היה שקוע בתוך אחד מהם והוא חייך. ניגשתי אל השולחן שמאחוריו וכבדרך אגב הצצתי מעבר לכתפו. הוא קרא את "ז'אק הפטליסט" של דידרו, וציפור קטנה ועליזה התחילה לנתר לי בפְנים. ניסיתי להסביר לה שהעובדה ששני אנשים מתלהבים מאותו ספר היא חסרת משמעות לחלוטין, אבל היא רק צייצה לעברי שאולי אשתוק לשם שינוי ושלא יזיק לי להאמין קצת בסיפורים קיטשיים עם הפי אנד. החלטתי לגשת בשקט אל השולחן שלו ולהתיישב בנונשלנטיות, אך מרפי הנבזה דאג לכך שהספרים שלי התפזרו על הרצפה בקול רעש גדול וחשתי בעיניים הננעצות בי מכל עבר. גם העיניים שלו היו ביניהן. התיישבתי מולו ותקעתי את ראשי בתוך הספר הראשון שנזדמן לידי. לא להרים את הראש. לא להרים את "את שומעת את הגשם?" הבטתי בו, מופתעת לגמרי. "כן", אמרתי ואז הוספתי במהירות, "אני אוהבת גשם". "גם אני", אמר, "במיוחד כשהוא יורד בימי רביעי". התבוננתי בו במבוכה. הוא חיכה לראות את התגובה שלי ואז המשיך. "סבא שלי נפטר לפני כמה שנים ביום רביעי גשום אחד. בכל פעם שיורד גשם בימי רביעי, אני נזכר בו". הוא שתק לרגע. "עכשיו את בטח חושבת שאני ממש מוזר". "ממש לא", חייכתי, "אני חושבת שזה מקסים. הלוואי שהייתי מוזרה כזו". "איזה סוג של מוזרה את?", ראיתי זיק של שובבות בעיניו. הוא באמת רוצה לדעת? "כזו שחושבת שאם שני אנשים נהנים מאותו ספר, קיימת אפשרות שיהיה משהו ביניהם. מוזר, לא?" פגעתי בול. העיניים שלו התנתקו ממני והוא מילמל משהו על כך שהוא חייב ללכת לכיתה. הנהנתי בראשי כאילו לא ידעתי שיש עוד שעה ורבע עד תחילת השיעור הבא. הוא יצא מהספרייה והציפור הקטנה שלי התחילה לחבוט בי בכנפיה הדקיקות. כל הכבוד לך, נזפה בי, רק את מסוגלת להרוס ככה סיטואציה כזו רומנטית. כל אחת אחרת כבר הייתה עושה מזה סרט הוליוודי עם ג'וליה רוברטס בתפקיד הראשי. אני אפילו יודעת איך היו קוראים לסרט - "גשם בימי רביעי". חייכתי. זה נשמע כמו סרט שהייתי הולכת לראות. המשכתי לשבת שם, מחכה לכל הרגשות השליליים שיבואו ויציפו אותי, ופתאום הבנתי שהם לא יגיעו. ותחושה של השלמה מילאה אותי. איזה הפי אנד עלוב!, לגלגה הציפור שלי, אבל לי לא היה אכפת. לתסריט שלי יש עוד מספיק זמן כדי להיכתב.