אשתו-לעתיד-של-השטן ישבה במסעדה. זאת הייתה מסעדה מסוג המסעדות האלה, שארוחה בהן היא שני זיתים על צלחת, ו היחידים שאוכלים את זה הם אנשים עשירים וזקנים שבעולם שלהם לא קיים צבע ירוק, אלא ירוק-בקבוק, ירוק-זית וירוק-מנטה.

אשתו-לעתיד-של-השטן לבשה שמלת כלה. השמלה הייתה יפה מאוד, אם כי לא ממש בצבע שאופייני לשמלות כלה. למעשה, הייתה בצבע שלא היה אופייני לשום שמלה. היא פשוט לא הייתה באיזשהו צבע. השטן ואשתו לעתיד רבו על זה קצת, הוא חשב שהכי כדאי יהיה שבחתונה, אשתו לעתיד לא תלבש כלום, וכך גם הוא. אבל אשתו-לעתיד-של-השטן דווקא מאוד רצתה ללבוש משהו. או לפחות שהוא ילבש. תמיד הביך אותה כשהסתובב עירום באירועים רשמיים.

הפעם הסכימה איתו שמדובר במקום שלא כל כך מתאים לאירועים כאלה, ושאולי, לטובתה שלה, כדאי לה להיות כמה שיותר עירומה, כי אחרת השדים והנשמות המעונות ידאגו שתהיה.

והיא לא רצתה דם על שמלת הכלה שלה.

היא עלתה הרבה מאוד כסף, השמלה. אשתו-לעתיד-של-השטן הייתה חייבת להודות שאולי זה היה בזבוז כסף, כשיכלה פשוט לא לקנות שמלה ולחסוך בהוצאות מיותרות שנלוו לטקס המוזר.

אולי הוא היה פחות מוזר אילו לפחות השתייך לדת כלשהי. אבל הוא היה השטן, הוא לא יכול להיות דתי, זה בדיוק הקטע. ואשתו-לעתיד-של-השטן, רק מעצם זה שבכלל יצרה קשר עם השטן, כבר לא הייתה מתקבלת בשום דת.

אבל זה לא הפריע לה. אמונה לא היה הצד החזק שלה. לפעמים היא בקושי האמינה שהיא מתחתנת עם השטן.

ההורים שלה מאוד רצו להביא רבי, זה נראה להם חשוב. מזל שלא סיפרה להם על השמלה. הם היו מתפלצים.

ומפלצות לא יחסרו לה.

השטן, לעומת זאת, העדיף חתונה אזרחית פשוטה. אך מאחר שהיה השטן, לא יכל לעשות שום דבר בצורה פשוטה. זה התברר כשניסו הוא ואשתו לעתיד ללכת לסופר כדי לקנות סבון כלים, והשטן השאיר טביעת רגל בוערת בכל מקום שבו דרך.

וכשהסופר התפוצץ ברגע ששניהם יצאו משם.

אשתו-לעתיד-של-השטן לא התנגדה בכלל לחתונה אזרחית פשוטה. לפחות לא עד ששמעה למה הוא קרא "חתונה אזרחית פשוטה."

הוא לקח את הביטוי מילולית מדי. ואיכשהו, למרות שאשתו-לעתיד-של-השטן ידעה שהוא פשוט כזה, היא לא התלהבה מרעיונות שכללו הרבה אנשים מתים, זומבים פשוטי-עור ואיברים כרותים בסלט שלה.

כשרק פגשה אותו, הניחה שהוא ממש טוב במיטה. היא גם בררה את זה. המיטה הייתה בסדר גמור, היו בה המזרנים האלה שפעם עשו להם פרסומת עם שני דובים. אשתו-לעתיד-של-השטן נורא אהבה את הדובים האלה.

הדברים התחילו להיות לא-בסדר כשהגיע הקטע שבו הוא אמור לישון. היו לו עוויתות כאלה בלילה, והוא היה מדבר מתוך שינה. בשביל זה היה לוקח את הכדורים הכתומים הקטנים, שהעדיף לא לספר לה ממה הם עשויים, יום אחד כשהביעה תמיהה בנושא.

לא בגלל שלא רצה קיא על השטיח. הוא אהב קיא, אבל זה היה בסניף בנק אחד והוא לא רצה לעשות לאשתו לעתיד בושות.

הם היו בסניף הבנק הזה כדי למשוך את כל הכסף שהיה לה בחשבון. בשביל שמלת הכלה. זה לא שלשטן לא היה מספיק כסף, פשוט לא היה לו חשבון בנק, או כרטיס אשראי, או מטבעות.

לא משנה כמה ניסה, לא הצליח לתפוס את הקטע הזה של המטבעות. הוא העדיף מטילי זהב לפי משקל.

הוא גילה, באיחור רב מדי, שבחנויות לשמלות-כלה לא מקבלים מטילי זהב.

זה בכלל היה סיפור עם השמלה הזאת, כי היא הייתה צריכה להיות גם שמלה וגם לא-שמלה, גם שיראו אותה וגם שלא-יראו, באותו זמן.

הטריק הזה עלה הון תועפות.

השטן הבטיח לאשתו לעתיד שיפצה אותה על עוגמת הנפש ויחזיר לה את הכסף. היא שאלה איך, והוא לא ידע. אבל אחרי שחשב על זה קצת החליט שישלם לה בעזים.

אשתו-לעתיד-של-השטן אף פעם לא חשבה על עזים כעל אמצעי-תשלום, אבל היי, אם אנשים בתנ"ך יכלו, אז למה היא לא?

ועכשיו היא ישבה במסעדה, בלי הרבה שמלה,  מחכה שהאדמה תבקע לשניים ברעש גדול והרבה לבה רותחת, ואדמת הגהינום הבוערת תתפרץ ותעלה מעליה.

זאת הייתה ההפתעה שתכננו שניהם לעשות לאורחים, שישבו באולם אירועים גדול מול המסעדה, ותהו לעצמם איפה הזוג הטרי.

האדמה הייתה לא-מבוקעת כבר רבע שעה. הוא מאחר. שוב. הוא יחטוף מאשתו לעתיד.

כלומר, הוא יחטוף ממנה רק אחרי שכבר תהיה אשתו. לפני זה פשוט לא יהיה לו זמן לחטוף, כי בזמן הזה הם אמורים רק לחייך ולהיות זוג חמוד.