נפגשנו לקפה של בוקר,
בינות לעצי הדובדבן.
לבשת את שימלתך הפרחונית,
אני לבשתי לבן.
עם ליטוף הרוח,
ליטפתי אותך גם אני
חיוכך מציץ-צחור כשלג,
כשראשך מתרפק בחזי.
לחשנו את הנצח,
ידענו עד אין סוף
יד ביד לבטח
טיילנו על החוף.
וסוף.
[ליצירה]
האמת שאני לא שותפה לביקורת, לא במקרה של שי ובטח שלא בהקשר של היצירה הזו....
ואם אני תמימה, אז אני שמחה, ובקריאה שניה לאור ההערה- נהניתי פחות.
אז- מעדיפה להשאר בתמימותי ולהנות מרוב יצירותיו של שי וכמובן לתת ביקורת כשרואים לנכון....
שי- מקווה שההבנה שלי ליצירותיך, היא הנכונה, אם לא- אני מיצירה על כך, על אף, שבעיני, הכשרון בלכתוב, הוא לאפשר לכל אחד למצוא עצמו ביצירות שלך, לתת למילים שיצאו לך מהלב פרשנות משלו ולהנות מזה....
ואידך זיל גמור :)
[ליצירה]
ההמלצה היתה יותר מבמקום, איך אפשר שלא להזדהות-
בדיוק התיאורים, ברגישות לתחושות הקטנות, למחשבות ולאמת הכ"כ, כ"כ...
רק שתדעי- שאחרי הכל- כורסא איכותית תישאר איכותית, ואל תיכנעי לשחק המשחקים ולההפך, בעל כורחך לכסא ים, או ספסל רעוע.
אני מאמינה (ומקווה גם בשבילי), שבסוף יבוא הבנ"א שיעריך את זאת ויישאר, עד בלי סוף, עד בלי די, עד...
יתקן הריפוד, יאוורר וישקיע, יחזק הצבע שדהה וירגיע.
רק טוב ואושר!
תגובות