"מה ההסתברות שיצא לי דאבל ארבע?" שאל המרצה, תוך כדי משחק שש-בש סימולטני, נגדנו. התחלנו לחשב את התנע הזוויתי של הקוביה, אבל היא נפלה והתגלגלה אל מתחת לכסאות. אחר כך ניסינו לעשות לה מכפלה סקלרית, אבל איבדנו כיוון. "קל לראות ש-A שווה ל-B", קבע המרצה, ומתוך שיעמום גזר את הפונקציה שהחזיק ביד, וזו התפזרה לאינספור פרקטלים בין המרצפות. "איך קל?", שאל סטודנט נודניק. נדמה לי שזה הייתי אני. הוא הוציא שלוש נוסחאות מהכיס. "פשוט צריך לשחק קצת עם הנוסחאות", ענה, והתחיל לעשות ג'אגלינג. "עדיין לא הבנתי", המשיך הסטודנט הניג'ס. "מה אתה עושה עניין מכל דבר?", שאל אותו הפרופסור. "כמה זה שורש מינוס אחת?", המשיך, וצבט אותי בכל כוחו. "אייי", צעקתי, ומשום מה הפרופסור אישר: "נכון מאוד". שפשפתי את הזרוע הכואבת, ונגסתי במשפט הסנדביץ'. אני והתמיסה שלידי התחלנו לאבד את הריכוז. . . . שוב התעוררתי. היה חם, והתחיל ממש לכאוב לי הראש. זה כנראה משהו בסינוסים...    * מישהו יודע אם אפשר להגיש את הסיפור הזה כעבודה בקורס "כתיבה אקדמית"?