ראתה אותה היקיצה שלא מכאן תהא ישועתה. הגביהה עצמה מן הקרקע ונתנה לרוח שתישאנה, שטל ורוחות אינן נעצרין לעולם. הגיעה מאירה לרחוב אחד ובו אך חסידים לבד. אמרה לעצמה: רק יש יראת אלקים במקום הזה. כיון שכך, שבה ושמחה, שכאן בודאי תמצא לה את אשר תקיץ. החלה מנפחת חזה כטווס, ומתנהגת כרמי המעלה שכל טוב עולם יש להם, והם עוברים ובוררים להם חתיכה נאה, כאשר יחפוץ ליבם. כך נהגה אף היא, וחלפה מאדם לאדם, שרצתה לברור לה בעל-שם אשר יעלה ניצוצותיה בקדושה ובסילודים, בהנץ החמה, כשיחבר בין גאולה לתפילה. עברה וראתה חסידים שוכבים פשוטי איברים על מיטותיהם, ביני כרים וכסתות, וחיזרה אחר מי שתקיץ מבין בטלנים אלו. ומה בין בטלנים אלו לבין בטלנים של קודם? שאלו מבטלים ימיהם לריק, ואלו מתבטלים ממלאכת כפיים כדי לעסוק במלאכת שמים. מתוך חיפושיה, חלפה אותה היקיצה על פני בית הכנסת, רק לא בשעה שהציבור מתפללין. הביטה וראתה כי מניין הותיקין של אותם החסידים, שעתו קרובה לחצות היום... (וודאי שאותם החסידים אוהבי ה' באמת היו, אלא שרצו לקיים בעצמם "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ"). בינתיים נצטרפה דקה לדקה, והנה עברו כבר כמה שעות. משרבו השעות, נתמעטה התקווה. באותה שעה נתמעטה אותה העיירה בעיניה כפותיא דספסירא. מיד רפה ליבה, והרכינה ראשה, והחלה מהלכת לאיטה בעצבות ומהרהרת מה שפר חלקם של בני אדם, שארבעים יום קודם יצירתן מזווגין להם זיווגן משמיא, וכל ימיו יושב הקב"ה ומחשב כיצד יפגיש פלוני בפלונית, ואילו ליקיצות, אין להן זיווג קבוע משמים ולא חישוב כיצד יפגשו בו. ועדיין לא עלתה בסערה השמיימה, איכא דאמרי אקדומי פורענותא לא מקדמינן, ואיכא דאמרי דעדיין לא מטא זימנה. מתוך שהילכה אותה יקיצה, נזדמנה אל מחוץ לאותו הכרך, ואף מחוץ לתחום שבת שלו. באה רוח וחטפתה, ובלבלה עליה דעתה. בין כך ובין כך עלה עמוד השחר, שנכנס האור בתחומו של חושך, ואומר לו החושך "כלך לך", ועונה לו האור: "נקרא אתה לישיבה של מעלה", וכך הולכין ומתווכחין עד שנוצחו האור, ושולח ידו ומוציא חמה מנרתיקה ומזריחה במקומה, והחושך בורח לו נכלם ומבוייש על כי זרח שמש. שהשמש משל היא לשימשן של ישראל, שכשזורחת לה, ומציץ אור הגאולה, מסתלקת לה חשכת הגלות, שהלילה מרמז לגלות. וכמו שאמר רב יצחק בר שמואל משמיה דרב, שעל כל משמר ומשמר בליל שואג רבונו של עולם כארי, ואומר: אוי להם לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים. ודווקא מתוך עומק גלותם זורחת גאולתם קמעא קמעא, כדאמר ליה ר' חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא.