בספינת מפרשים ברוכת רוח נוֹשָבֶת, אל הים יצאתי, להשִיטֵני על גליו. גאה הים, ולקול משבריו, נבעה מים ספנתי. ויראו העומדים, וייראו ויזעקו זעקה גדולה ומרה. וישתלחו, מגדול ועד קטון, מנער ועד זקן כולם אצו, לסתום החור, ולהביא מרפא בספינה. ויזנקו. זה בפטיש וזה באזמל, זה במסור, וזה בנפלאות כפיו. כל אחד בעיניו החכמות, ידע נפש ספינתי. ורק קול אחד, קולי, אובד בין ההמולה: "הניחו, לא דעו תקן ספינתי, לכו, אל לכם רמוס חצרי". אך ההמולה לא שקטה, וקולי אבד בינותה. ואתרצד, וייגוע קולי, ויאלם פי ומילותי נדמו. ופתאום, קול גדול שואג ומתנפץ, ותתרעד הספינה, ושקט.