לפני שנים מרובות במספר עת שמש שוקעת מעבר להר בבית אוהב, קטן אך רווח נולד תינוק צועק ומצווח. שמחה הביא להוריו הקטן כשעיניו הגדולות שילחו מבטן בתמימות כה רכה השמורה לעולל מחייכות הן עיניו וצחוקו מתגלגל. גדל התינוק ובעיניו התמימות הביט בעולם ובעלי אדמות נתן הילדון מבטו, מסוקרן בקרני רשעים, ונפל באורן. מאבק התחולל בליבו הקט, נקרע מעולם התמימות ונשמט. עת פסע לאחור יבב וצרח אך סופו שמעד לאחור, וצנח. והנה, הילדון היה כבר לנער ומביט בעיניו הדומעות בפער, בריחוק שיצר-בריקנות חייו בין נפשו הפושעת לבין אלוקיו. דרכו נחסמה, אבד לבלי שוב נודד במדבר החיים כה כאוב חבול, פצוע, מיואש וזב דם שונא את עצמו ושונא בני אדם. מבטו כבר איננו רך וצחוקו השובב גם הוא הלך ובעת, הוא נזכר בתמימות, שואל הוא מיד את נפשו למות. די לו. מעיין דמעותיו יבש וקולו אבד מלזעוק. רק בלילות חורף גשומים, הוא יוצא אל מקומות נחבאים. הוא עומד לבדו, וחוזר להיות התינוק התמים ההוא, לשעה קלה. הוא נושא מבטו אל על ומתייחד עם אלוקיו. צרחותיו אובדות ברוח ודמעותיו שולבות בגשם הסוער. וכשהעננים מתפזרים, והשמש מפציעה, הוא מרכין ראש וחוזר לאבד את עצמו בשבילי החיים.