ראיתי אותה את אסירות התודה בעיניה, היא שמחה להזדקק התרגלה לתשומת הלב. גופה הצנום ישב כלוא בכלוב החיים רקדה בתוכה כשהניעה את הגלגלים, שרה בלי קול . לא רחמים מלאו את ליבי, אלא, הערצה לאדם שנלחם לא מתלונן, משלים עם הגורל. לוּ רק לדבר יכלה , חשבתי איך היה באפשרותה ללמד את כולם.