היא נכנסת באש הנדלקת בנר והנדלקת בשמים כשהשמש עוזבת. ואני פוסעת בין השמשות- בין שמש הנר לשמש השמים, בצעדים קלים בבגדי לבן, ובכל פסיעה יורדת בעוד מדרגה משילה גלימת חול מחוספסת, במקווה של רוח השבת. נעטפת בה יותר עם כל צעד. מזדככת. וכשנדלקים הכוכבים היא עוזבת בעשן המיתמר מהנר בקווים דקים ומפותלים בחלל המטבח. ואני חוזרת בצעדים כבדים, ובכל צעד עוד חול דבק בשערי ומתחת לציפורני. ריח עשן דק לוקח עמו את רוח השבת, וריח הדס וציפורן מתפוגגים מנשמתי.