ב"ה
אני חולקת עליכם:
זה לא שהיא בוחרת דווקא אפיק מסויים ומוותרת על כל האפיקים האחרים. לא. היא יכולה דווקא לעבור בכלמיני אפיקים.
הרעיון הוא, שהיא לא רוצה סתם לזרוק את עצמה בלי הגדרה, היא לא רוצה להיות בלי אפיק, היא רוצה שבכל מקרה יהיה לה אפיק מוגדר ומסודר. ומה היתרון באפיק כזה? שהוא יכול להיות ככלי, וגו' (ע"ע תגובתי הקודמת).
מישי, את משוּ.
(או בקיצור- מה שהיא אמרה..).
אגב, רעות ומילון-- הדגש בשיר הוא בהחלט לא בבית הראשון. טוב לי באפיק המוגדר, אני לא רואה צורך לשנות, פשוט כי ככה טוב לי. השיטפון הוא דבר מדהים-- כשהוא חד פעמי. שיטפון תמידי, זה כבר לא עונג אלא הרס. או קהות.
הבנתי אחרת ועשה לי ממש טוב,
הבחירה בעיני אינה מקרית,
אפיק נחל
מוגדר, מסודר, ישר, אמת ששלושת המילים שמתקרבת השתמשה בהן מסמלות את הקיבוע המדובר, אך היא בחרה באפיק נחל,
זרימה פשוטה, כביכול במסלול קבוע ולא משתנה, ועם זאת, הוא נחל. מקור חיים, שופע הפתעות, המערב בתוכו גורמים נוספים, אני מדמיינת בעיני רוחי את התנהלותם של מי אפיק זה, הזרימה לאורך מסלול ידוע מראש, אך הדרך... מפגש מרתק בין דגים שהופיעו פתאום, כפות רגליהם של מבקרים, אבנים שנוספו, סלעים שנשחקו, עלה שנשר וכל ההתרחשות בגדות האפיק, התרחשות אינסופית מרגשת על אש קטנה.
ואז, התעצמות. אלמנט נוסף ומשמעותי שיוצר חוויה חדשה מסעירה.
נפלא!
התנהלות רגש האדם בעיני.
גם אני הבנתי כמו מילון.
זה היה נראה לי שנתנת תחושה שטוב לך עם האפיק הזה אבל בצורה אירונית, גם בגלל שהוא תלוי
בגשמים= סממן חיצוני- כמו שאמר מילון, וגם בגלל שלפי השיר כל החיים שלך הם בעצם בשביל הרגע הזה שהאפיק יעלה על גדותיו וזה חבל לפספס חיים שלימים בשביל רגע אחד מסעיר.
או, לחלופין, לא הסברתי אותי כלל.
"המוגדר
המסודר
הישר"
מכאן משתמע, כי אין את מעוניינת בשינוי פנימי
"ולו בשביל חורף אחד
גשום במיוחד
שבו אני עולה על גדותיי."
אלא בשינוי חיצוני.
ב"ה
עדי - אני חושבת שהכוונה לא כדומה או כשונה ביחס לדברים אחרים, אלא כשביל, כדרך מסודרת ומוגדרת. נראה לי שהכוונה היא שכשיש דרך מסודרת היא כמו כלי, ואפשר למלא אותה, ומתקרבת יכולה לעלותעל גדותיה, אבל כשהדרך לא מוגדרת, כשממילא מניחים למים לזרום לאן שבא להם, אז הם פשוט זורמים לאן שבא להם, ואין שום חידוש ואין פריצה ואין איזה משהו למלא, משהו שסוגר עליהם והם מצטברים בו.
ותקנו אותי אם אני טועה.
[ליצירה]
לא, לאאא
ב"ה
אני חולקת עליכם:
זה לא שהיא בוחרת דווקא אפיק מסויים ומוותרת על כל האפיקים האחרים. לא. היא יכולה דווקא לעבור בכלמיני אפיקים.
הרעיון הוא, שהיא לא רוצה סתם לזרוק את עצמה בלי הגדרה, היא לא רוצה להיות בלי אפיק, היא רוצה שבכל מקרה יהיה לה אפיק מוגדר ומסודר. ומה היתרון באפיק כזה? שהוא יכול להיות ככלי, וגו' (ע"ע תגובתי הקודמת).
[ליצירה]
...
מישי, את משוּ.
(או בקיצור- מה שהיא אמרה..).
אגב, רעות ומילון-- הדגש בשיר הוא בהחלט לא בבית הראשון. טוב לי באפיק המוגדר, אני לא רואה צורך לשנות, פשוט כי ככה טוב לי. השיטפון הוא דבר מדהים-- כשהוא חד פעמי. שיטפון תמידי, זה כבר לא עונג אלא הרס. או קהות.
[ליצירה]
הבנתי אחרת ועשה לי ממש טוב,
הבחירה בעיני אינה מקרית,
אפיק נחל
מוגדר, מסודר, ישר, אמת ששלושת המילים שמתקרבת השתמשה בהן מסמלות את הקיבוע המדובר, אך היא בחרה באפיק נחל,
זרימה פשוטה, כביכול במסלול קבוע ולא משתנה, ועם זאת, הוא נחל. מקור חיים, שופע הפתעות, המערב בתוכו גורמים נוספים, אני מדמיינת בעיני רוחי את התנהלותם של מי אפיק זה, הזרימה לאורך מסלול ידוע מראש, אך הדרך... מפגש מרתק בין דגים שהופיעו פתאום, כפות רגליהם של מבקרים, אבנים שנוספו, סלעים שנשחקו, עלה שנשר וכל ההתרחשות בגדות האפיק, התרחשות אינסופית מרגשת על אש קטנה.
ואז, התעצמות. אלמנט נוסף ומשמעותי שיוצר חוויה חדשה מסעירה.
נפלא!
התנהלות רגש האדם בעיני.
[ליצירה]
...
גם אני הבנתי כמו מילון.
זה היה נראה לי שנתנת תחושה שטוב לך עם האפיק הזה אבל בצורה אירונית, גם בגלל שהוא תלוי
בגשמים= סממן חיצוני- כמו שאמר מילון, וגם בגלל שלפי השיר כל החיים שלך הם בעצם בשביל הרגע הזה שהאפיק יעלה על גדותיו וזה חבל לפספס חיים שלימים בשביל רגע אחד מסעיר.
[ליצירה]
וגם הזדהות אישית קטנה:
ב"ה
"ולו בשביל חורף אחד
גשום במיוחד
שבו אני עולה על גדותי.."
אמנם השיר הזה לא כפשוטו, אבל דווקא אצלי, משומה, אני באמת עולה על גדותיי בעיקר בחורפים...
[ליצירה]
אני חש כי לא הסברתי אותי כראוי.
או, לחלופין, לא הסברתי אותי כלל.
"המוגדר
המסודר
הישר"
מכאן משתמע, כי אין את מעוניינת בשינוי פנימי
"ולו בשביל חורף אחד
גשום במיוחד
שבו אני עולה על גדותיי."
אלא בשינוי חיצוני.
[ליצירה]
...
מביט,
אני חושבת שיותר מ-50% מהיצירה הוא התוכן שלה.
ההצורה החיצונית של היצירה גם היא חשובה, אבל היא לא הכל.
ו-כן, מותר לנו לחלוק על תוכן של יצירות.
אישית, היצירה הזאת עשתה לי רע על הלב. מבחינת צורה חיצונית זה אמנם מרשים, אבל... לא אהבתי בכלל את נימת הייאוש המוגזמת. את הבכיינות.
בין פלורליזם לפאשיזם יש עוד הרבה מקום..
[ליצירה]
...
כדי שיאשרו לי את זה ב"במה", הייתי צריכה לכתוב מתחת לשיר, מאיפה לקחתי כל ציטוט / פראפרזה על ציטוט.
לדוגמה:
זו אני בו, אני בו / באלפי ציפורי שותקת- פראפרזה על "בגני נטעתיך" של רחל.
[ליצירה]
..
רן, יש אנשים שמסוגלים לשבת רצוף ימים ושנים וללמוד.
יש אנשים ש-מה, לעשות, הנשמה בורחת להם, והם צריכים את העצירה הזאת לנשום, להתרווח קצת מידי פעם, ואז לחזור ללימוד. ועדיף שההתרווחות הזאת תהיה בלנגן לקב"ה, ולא בסתם עיסוק של חולין, לא?..
בוודאי שיש אפשרות להתקדם עם זה, לגרום לנשמה להתחדד, להתפקס יותר עם הזמן, ופחות "לברוח".
אבל גם הבריחות האלה חשובות ומשמעותיות לאנשים כאלה. אולי אפילו לא רק בדיעבד.. ויש ישיבות שהולכות עם הקו הזה.
עכשיו-- הסוף לא בא להביע, שהאידיאל זה לשבת בחדר ולנגן. לא... וגם הבחור מבין שאחרי הכל, ואחרי שמתאפסים, צריך לחזור לבית מדרש וללמוד... הסוף בסה"כ בא להביע, שזה לא קורה פעם אחת ונגמר, אלא החיים מורכבים ממשברים, מעליות וירידות. לכן קראתי לסיפור ככה. רק שבפעם השניה, אם שמת לב, זה כבר שונה. הבחור מכיר בזה שהוא צריך את ה"בריחה" הזאת של הנשמה מידי פעם, אבל הוא מתעל את זה ישר לכיוון הנכון... בלי הקטע של הדכדוך והייאוש העצמי...
זה לפחות מה שניסיתי להעביר. לא בטוח שעשיתי את זה נכון.
תגובות