החורף משתולל,
כמו להוכיח שהוא יכול.
בהתרפסות של ילד
מגיח במעטה לבן ועם חיוך ממיס,
חוצה גבולות.
הרוח מייללת בחוץ
אבל בפנים כבר נובט לי אביב.
משהו טוב קורה לי,
עוד לא יודעת מה—
זה לא משנה.
העיקר שקורה.
וואו! תגובה מהבוס הגדול! ((:
אני יודעת שהיה אפשר לעבוד על הניסוחים.
בד"כ אני מאוד דייקנית בניסוח של השירים שלי..
בדיוק בגלל זה קראתי לזה "לא בדיוק שיר".
אבל.. נראה, אולי אני עוד אשפצר את זה.
כרגע היה לי חשוב לפרסם את זה ככה, איך שיצא, איך שהרגשתי...
הי מתקרבת - - משום מה השיר הזה ישר גרם לי צורך לשנות ניסוחים קטנים.
לא לגעת ברעיונות עצמם. את זה אני לא יכול לעשות. רק להוריד מה שלא חייבים...
הנה ניסיון ..
החורף משתולל
מוכיח כי הוא יכול
כמו ילד מתרפס.
מגיח במעטה לבן, עם חיוך ממיס.
חוצה גבולות.
בפנים כבר נובט האביב
משהו טוב קורה לי.
לא יודעת מה.
זה לא משנה.
בעצם לא יודע אם זה משנה..
תמיד כיף לקרוא אותך.
אני לא הייתי מוותרת על השורה האחרונה. הייתי מנסחת אחרת, אבל ה"העיקר שקורה" הוא נותן כמו נופח של קוצר רוח. של ציפיה. פחות פסיביות מלתת את ל"זה לא משנה" לסיים. זה אחרת כשמורידים לגמרי.
(ואיזה כיף לקרוא שכותבים לך "יפה כרגיל". יה, ממש מלבב.)
וגם לקרוא עשה לי כיף. והכוונה באמת ל"כיף". תחושה כזאת שהכל יסתדר.
ב"ה
יפה מאוד!
מסכימה שאפשר לעשות כמה ליטושים, אבל דווקא עם הדרך שבה מנחם ניסח את זה אני פחות מסכימה... אני מאמינה שאת תשכילי לעשות את השינויים במו אצבעותייך.
ובקשר לשורה האחרונה - אני מכירה את ההתלבטות הזאת, הרבה פעמים קורה לי שיוצא לי ככה, שהשיר כאילו נגמר, אבל יש לי עוד שורה להוסיף, והמשמעות שלה חשובה לי. בדר"כ אני מורידה בסוף, במחשבה שלא צריך יותר משורת "מחץ" אחת בשיר אחד. כמה כבר אפשר להעמיס על גבו. או לא מחץ - סיום, נקודה, רעיון, מה שתרצי. בכל אופן, אם חשוב לך שידעו את העניין של העיקר שקורה - אפשר למצוא דרך לשלב את הרעיון הזה בשיר עצמו או לעצב את זה כך שזה יסתדר טוב בתור שורה סופית. אני לא חושבת שיש טעם לנסח מחדש את השורה המסויימת הזאת, אין שום בעייתיות בניסוח שלה, הבעייתיות היחידה היא בצורת החיבור שלה לשאר השיר.
בכל אופן, שיר יפה (אלא מה..)
לילה טוב
מישי
[ליצירה]
...
וואו! תגובה מהבוס הגדול! ((:
אני יודעת שהיה אפשר לעבוד על הניסוחים.
בד"כ אני מאוד דייקנית בניסוח של השירים שלי..
בדיוק בגלל זה קראתי לזה "לא בדיוק שיר".
אבל.. נראה, אולי אני עוד אשפצר את זה.
כרגע היה לי חשוב לפרסם את זה ככה, איך שיצא, איך שהרגשתי...
[ליצירה]
.
הי מתקרבת - - משום מה השיר הזה ישר גרם לי צורך לשנות ניסוחים קטנים.
לא לגעת ברעיונות עצמם. את זה אני לא יכול לעשות. רק להוריד מה שלא חייבים...
הנה ניסיון ..
החורף משתולל
מוכיח כי הוא יכול
כמו ילד מתרפס.
מגיח במעטה לבן, עם חיוך ממיס.
חוצה גבולות.
בפנים כבר נובט האביב
משהו טוב קורה לי.
לא יודעת מה.
זה לא משנה.
בעצם לא יודע אם זה משנה..
תמיד כיף לקרוא אותך.
[ליצירה]
אהבתי
מאד מאד!
מאד מתאים ליום חורפי שכזה. מן כיף כזה של כירבול.
גם אני חושבת שכדאי לוותר על השורה האחרונה. או לנסח אותה קצת אחרת. חוץ מזה מושלם!
[ליצירה]
מה?
אני לא הייתי מוותרת על השורה האחרונה. הייתי מנסחת אחרת, אבל ה"העיקר שקורה" הוא נותן כמו נופח של קוצר רוח. של ציפיה. פחות פסיביות מלתת את ל"זה לא משנה" לסיים. זה אחרת כשמורידים לגמרי.
(ואיזה כיף לקרוא שכותבים לך "יפה כרגיל". יה, ממש מלבב.)
וגם לקרוא עשה לי כיף. והכוונה באמת ל"כיף". תחושה כזאת שהכל יסתדר.
[ליצירה]
...
נגה נגה, יש לא מעט בדברייך לגבי הניצול, אבל סתם שתדעי שיצא לי גם לזכות להיות מצולמת בידי איזה יפני נרגש שחשב כנראה שאני נורא אותנטית על רקע הכותל המערבי.. (: ולא קיבלתי שום תשלום בתמורה! ((:
[ליצירה]
...
הבית האחרון הכי טוב. (ודווקא בגלל שאין בו שיבוצים משיר השירים).
מבחינה סגנונית זה, בעיני, אחד הפחות טובים שלך.
אבל יש שירים שזה ממש לא חשוב. ממש אפשר לשמוע את הזעקה שמסתיימת בקול ענות חלושה, בקול דממה דקה ומהוסה ומפוחדת.
כל משבריך וגליך עלי עברו ואף על פי כן.
[ליצירה]
...
שירה, אני מסכימה איתך לחלוטין שאתר יצירה שרוצה להיחשב כמקצועי, מוכרח לדעת לבנות שיח שיש בו ביקורת- לחיוב ולשלילה. רק ככה מתקדמים, רק ככה נבנים. ואישית, אני יכולה לומר שההתקדמות שלי בכתיבה נבעה הרבה מאוד מתוך הערותיו של איזה ילד אחד, שעכשיו הוא חייל, ושהחליט לקחת את הכתיבה שלי כפרוייקט לזמן מסויים :).
וצריך הרבה מאוד ענווה כדי לקבל ביקורת. גם זה נכון.
מצד שני, עוונה צריכים גם כשמעירים. ועם כל הכבוד למקצועיות ההערות, שאליה אני ממש לא מתכחשת (ועם חלק גדול מההערות ש"נושא אלומותיו" נתן כאן, בהחלט הסכמתי), צריך לדעת איך להעיר כמו בנאדם. ורזומה כלשהו בכתיבה לא נותן את ההכשר להעיר בצורה פוגענית ומעליבה.
אגב, סליחה על הבורות, מהם ה"אוקפי" והאייל הקורא"?
(הרכינה *מתקרבת* את ראשה בבושה וכלימה).
תגובות