ירושלים, קיץ 1978 השר מיהר למסעדה שברחוב יפו, הוא יצא מרכב השרד שלו ועמו מאבטח חסון. אדם גבה קומה בגיל העמידה היה, שיער מתולתל משהו לראשו, לבוש חליפה אפורה, הוא ניגב את הזיעה ממצחו והביט סביב. לאחר הדיון הכלכלי מיהר לפוש במסעדה האהובה עליו ברחוב יפו. אדם מבוגר, חבוש כובע קסקט, נמוך קומה וחסון, פסע על המדרכה ברחוב , הוא עצר לשנייה והביט בו. השר ממקום עמדו, הביט בו בשימת לב, ואחר אמר: "חכם וידאל, זה אתה??" "אריק?" פלט בתגובה הם לחצו ידיים והשר אמר : "מאז אותה השבת עברו כבר יותר משלושים שנה" "אכן, שבת פרשת ויגש -ויחי" השר וחכם וידל פרצו בצחוק. ירושלים, קיץ 1945. חכם וידאל ערך קניות בשוק מחנה יהודה, הוא עבר לבסטת הירקות כשהוא אוחז בסלו ויד אחת ממשמשת בכיסו העמוק בכדי לשלות משם מזומנים. הוא בחר קילו מלפפונים ושני קילו עגבניות בדוכן של מזרחי, אצל מזרחי הוא היה נוהג לקנות את המלפפונים והעגבניות. "כמה?" שאל וידל "חמש עשרה פרוטות" אמר מזרחי המגודל וידאל חפר עמוק בכיסו, הוא הוציא משם מטבעות והושיט למזרחי "זה העודף בשבילך ויש גם בונוס" הוא קרץ והושיט פתק קטן בנוסף לעודף. וידאל נטל את הסחורה וכשסיים את הקניות ושב לביתו, ישב על שולחנו ופתח את הפתק: "אריק מן הארגון ייפגש איתך בבית הכנסת קהל מונאסטיר, שעה תשע בערב, מחר" וידאל היה כעין חבר בלתי רשמי בארגון האצ"ל וסייע להם פעמים רבות, הארגון היה בן בית בשכונות הוותיקות של ירושלים. שעה תשע בערב. וידאל ישב בבית הכנסת וספר "מעם לועז" על השולחן, הוא עיין בו והנעים במנגינה ישנה מבית אבא. מישהו נקש על הדלת, זה היה אריק מן הארגון, בחור גבוה ובעל תלתלים בלונדינים. וידאל פתח, הושיט לו כיפה ואמר: "בוא נשב חברותא, הכנתי את "מעם לועז" בשבילך" זו הייתה התרגולת הידועה... תוך כדי הלימוד הם היו עוסקים בענייני המחתרת" אריק ישב עם וידאל והם עיינו בספר שהיה פתוח בפרשת "בשלח": "נו אריק, מה אתה אומר על נדודי בני ישראל?" "אני אומר שהיה צריך להקים מקלט לבני ישראל בעת שהם נרדפו על ידי המצרים, לפני חציית הים" "ואיפה יקום אותו מקלט?" הקשה וידאל בניגון "בבמת הסלע שבאמצע המשכן שלך" לחש וידאל נדהם ואחר התעשת ואמר: "בני ישראל הבאים לכאן אינם שואלים הרבה שאלות כמו שאומר הפסוק-נעשה ונשמע" "אביא אומנים שיבנו את המשכן, בצלאל בן אורי משלנו" "אם כן" השיב וידאל "המפתח לרשותך" הוא העביר מפתח רזרבי לידיו של אריק ואחר אמר: "בהצלחה חבר" במשך כשבוע, מתחת לבימה, נבנה מקום מסתור שהכניסה אליו הייתה מכיוון צד שמאל של הבמה, קורת עץ אחת מן הבמה הוסבה לדלת עם צירים בלתי נראים ותחת הבמה בעומק חצי מטר נבנה חדר קטן - כשלושה מטרים רוחב, שני מטרים אורך ומטר וחצי גובה. במשך יותר משנה, לא שמע וידאל וקהל בית הכנסת על תזוזה כלשהיא בעניין המסתור עד לאותה שבת בלתי נשכחת. פרשת ויגש, חורף 1947, התש"ז "תורת אמת נתן לנו, ברוך אשר בחר בנו" וידאל בטלית צחורה, עמד ושורר לפני ארון הקודש הרחב וקהל בית הכנסת שר עמו בניגון הידוע. ולפתע מאי שם,כנראה מכיוון המחנה הצבאי, נשמע פיצוץ עמום.... וידאל הפסיק לשנייה ואחר המשיך בשירה, ספר התורה העגול הוצא מן הארון והובל בלאט לכיוון הבמה כשהקהל מנשק את הספר עטוי הצעיפים. כשהעמידו את הספר הכבד על הבמה, נפרצה לפתע הדלת ושני אנשים מפוייחים עם אקדחים כשלו ונכנסו לבית הכנסת כשפניהם לכיוון הבמה, אחד מהם היה אריק. הקהל התנהל ושר כרגיל, כאילו לא קרה דבר. שני האנשים עלו במהירות על הבמה ונכנסו למיסתור מכיוון שמאל כשהם פותחים את הדלת הנסתרת ונעלמים אי שם. הם שכחו דבר אחד: תחבושתו של אחד מהם שנפצע בידו, נפלה על הרצפה. וידאל תפס את מקומו בצד שמאל של הבמה, כעוזר לקורא וכמגונן על פתח המיסתור ובחור צעיר בשם מאיו עמד והחל לקרוא את הפרשה. מישהו סגר את דלת בית הכנסת במפתח, ליתר ביטחון. הקריאה נמשכה כחצי פרשה, קרואים עלו וירדו (וגם תרמו) עד שלפתע נשמעו דפיקות על דלת בית הכנסת: "הבולשת, תפתחו" נשמע קול במבטא בריטי וידאל הביט סביב בחשש, ילדה כבת עשר לערך שמה לב לתחבושת הזרוקה סמוך לדלת, רצה במהירות והכניסה אותה בתיק הטלית של אביה, וידל הביט בה בהתפעלות ואחר פתח את הדלת: שני בלשים בריטיים נכנסו לבית כנסת בשקט, אחד מהם היה הבלש היהודי המתבולל דני מונטגיו, איש לונדון, שנחשב כבוגד בחוגי המחתרות. השני היה בלש שקט יותר, זוטר, בשם ריינולדס. אחר עלה וידאל לשמאל הבמה והמשיך. פרשת ויגש עמדה לפני סיום והבלשים עדיין לא עזבו את בית הכנסת, הם עמדו בצד הדלת, בוחנים כל תו פנים וכל תזוזה חשודה. וידאל שיער כי ברגע שתתפנה הבמה, עלולים הבלשים לבדוק את תכולתה... "ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד" עמד מאיו לסיים. וידאל סימן "תמשיך" למאיו והוא אכן המשיך לפרשת ויחי, וזאת ללא קובלנה מצד הקהל: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" הוא העלה אנשים מן הקהל על הבמה והקריאה נמשכה ונמשכה, והתרומות גאו... אחר פנה וידאל אל הבלש מונטגיו ושאל: "מה שמך ושם אביך?" מונטגיו נדהם, אך אחר התעשת ואמר: "דניאל בן מוזס" "יעמוד ויעלה הקצין דניאל בן מוזס, שמיני" דניאל עלה לבמה, כובע שוטר על ראשו והוא נדהם מן ההזמנה. וידאל הושיט לדניאל את נוסח הברכות וחזר עמו על נוסח ברכות התורה. דניאל מונטגיו עמד שם, עטוף טלית ומקשיב בשיא הרצינות לקולו של מאיו הקורא פרשה בלתי שגרתית... "אני לא מאמין" לחש אריק המחוייך לחברו הפצוע "מונטגיו עולה לתורה..." העמידה על הבמה הייתה מיותרת או מבישה עבור מונטגיו ולאחר דקה הוא פלט: "טלית כבד, טלית כבד" הוא הנהן בתודה לוידאל ההמום ואחר ירד מן הבמה סימן לחברו ריינולדס והם עזבו את המקום. לאחר כחמש דקות, עלו אריק וחברו מן המחבוא, מאיו סיים את הפרשה הכפולה באמצעה וקרץ לאריק. לפני שהלך אריק, עצר ליד וידאל ואמר לו: "בקצב הזה של פרשות כפולות, תחגגו שמחת תורה בתשעה באב..." הקהל געה מצחוק משחרר, לאחר יותר מחצי שעה של אימה. ירושלים, קיץ 1978 וידאל והשר דיברו כמה דקות ווידאל הוסיף: "אל תשאל, אחר כך כששבתי הביתה, אשתי התלוננה שהחמינדוס התייבש ונשרף לחלוטין, אז במשך כל השבת אכלנו בצל ועגבניות" "וידאל, לזכר הימים ההם,ובתור פיצוי עם רבית דריבית אני מזמין אותך על חשבוני למסעדה !"