"חם? תעשה פו!"/דוד פש (סיפור שקרה, לא באמת) (זוהי התחלת הסוף של הסיפור הזה!) גם הוא חיכה. חיכה שם למשהו שיבוא מעבר לפינה, אבל המשהו לא בא. הוא (זה שחיכה, לא זה שחיכו לו) היה רוח, רוח של בן-אדם שהיה פעם בן-אדם נורמלי עם ממשיות מסוימת. אבל עכשיו הוא סתם רוח, עם ממשיות של רוח. כולם חושבים שרוחות הן שקופות, מרחפות באויר, ויכולות לעבור דרך קירות. אבל לא הוא, הוא היה יציב עם שתי רגליים גזעיות על הקרקע, והוא בכלל לא היה שקוף, הוא היה בצבע אפור-טורקיז (לדאבונו, צבע שהוא אהב לשנוא במיוחד), ואל נא נפרט את המקרה המצער, בו ניסה לעבור דרך קיר. לפני שהוא מת, הרוח היה גבאי בית-הכנסת בעיירה קטנה בסלובניה. כן, זה שהיה מרוקן מדי פעם את קופת ה"צדוקה", ומפריע את מנוחת העמלים בהשכמת ה"סליחות" שלו. אם לומר את האמת גם החיים שלו לא היו מעניינים במיוחד, אך למצער, בהם יכול היה לעשות משהו, אחרי שהוא מת כל מה שיכל לעשות זה לשבת על הקבר שלו (היתה לו תחושת בעלות חזקה לגביו), ולנסות לקרוא את האותיות על המצבה, אח"כ הוא כבר קיצר את זה וישר אמר "MADE IN CHINA" ולא הסתבך עם הקטע של המרכיבים הסינתטיים. משום מה הוא לא נקבר בעיירה אלא בעיר (זה לא סתם "משום מה", זה בשביל המשך הסיפור) דבר שלא עזר בהרבה. בית-הקברות שלו היה כמעט כמוהו- עצוב אפרורי-טורקיז, ישן ומעצבן. היו שם בקושי 20 קברים של כל מיני זקנים שאלו לא מתו היה נמאס להם מהחיים כבר מהרגע שהם מתו. היו שם שמשים וגבאים שמתו כי נעלו אותם בתוך ארון קודש בלי מזון דיאטטי, זקנות שהחליטו לצאת לטיול קצר שהתקצר עוד יותר, ועוד כל מיני טיפוסים שמתאימים לבית-הקברות הזה או בכלל. אפי' להפחיד אנשים חיים הוא לא יכל, מפני שמשרד הרוחות המרכזי,יצא בחוזר מנכ"ל מיוחד האוסר על כך מכל וכל ללא אישור מיוחד מכבוד סגן-השר, מר וינ, וגם זאת רק לעשות "הווו" חרישי (17.3 דציבלים) ורק ביום ובשכונה חשוכה. מסיבה זו גם לא השתמש במאוורר או נסע לטרנסילבניה (טרנסילבניה היתה מחוץ לתחום, לאלה שאינם דוברי הונגרית בסיסית). כך שבלילה הוא נאלץ לישון (תתפלאו לשמוע, גם רוחות צריכות לישון - זה הכלל: "אם נחרת בחיים- תנחר גם במוות"). פעם אחת הוא ישן בצהריים, ובלילה הוא ניסה לרדוף את בית השוויגר1 שלו, אבל החמה שלו גירשה אותו עם מטאטא. שבת אחת קרה, סופסוף, משהו מיוחד בבית-הקברות שלו. חבורה של בריונים ניאו-נאצים התקרבו לקבר שלו עם פטישים. הרוח שידע שאין ערוב באזור, החל לצעוק "שבעס! ", והבריונים שמטו את הפטישים וברחו כל עוד נפשם בם, מאז כבר לא הגיעו אורחים לבית-הקברות. הוא היה מיואש עד מוות. עד שיום אחד הוא החליט שהוא עוזב. הוא לקח את עצמו (כי לא היה לו משהו טוב יותר לקחת), אמר יפה שלום למצבה ולכולם, והפך ל"סלבריטי". הוא הופיע בסיאנסים, נסע לכנסים כמו "משולש הרוחות בברמודה" ו "הרוח הספורטיבית ביורק-שייר", הוא אפילו ניסה להתחפש ל"ניק כמעט בלי ראש" ולהפחיד את החמשושים של סליתרין, אבל הם כולם ברחו. ואחרי הרבה מאוד שנים של עבודה ופרסום, הוא התייאש וישב וכתב ספר: "החיים שלפני המוות- יש או אין?". אבל גם זה כבר נמאס לו, אחרי שקיבל את התמלוגים והכול הוא עדיין היה רוח ולא היה לו הרבה מה לעשות לא עם עצמו ולא עם הכסף. טיול השורשים שלו לטרנסילבניה רק החריף את המצב, בייחוד אחרי שנפל מגבו של דרקון נורווגי נקוד אחד ויצאה לו חוליה. אז כמו כל הרוחות הוא התחיל לחפש דרך לסיים העניין. חשב: למות הוא כבר מת, גם להתאבד נשמע לא מעשי, "עכשיו צריך למצוא דרך להיפטר מעצמך" אמר לעצמו. הוא קנה און-ליין ספר שנקרא: "152 שיטות איך להיפטר מעצמך". היו שם כל מיני דרכים, מ"תוכנית א': דחוס עצמך לתוך משאבה" ועד "תוכנית קכ"ו: נסה להפוך לדיבוק", ואפי' "תכנית אין-כשל קנ"ב : נסה להפוך לשקל, והתמקם בארנק של פרסי" עד אבל אף אחת מהם לא עבדה. עד שהוא עצמו הגה את הרעיון: להיבלע לתוך מחשב. הוא ניסה להיכנס לאחד אבל הדיסק-הקשיח כבר היה מלא, ולא נשאר לו אפילו בייט אחד לרפואה. "טוב" - אמר לעצמו - "יש עוד מחשבים בעולם". כך הוא ניסה מחשב אחר מחשב בשיטה סדרתית, ובכל פעם העיפו אותו משם מסיבה זו או אחרת. מיותם, נבוך, עמד עלוב באמצע המוות בלי לדעת מה לעשות עם עצמו. עד ש... (לכל אלה שהם לא תלמידים בנתיבות יוסף, אם אתם רוצים- תמשיכו. אבל אני לא מבטיח שתבינו) עד שיום ערפילי אחד במיוחד, הגיע למחשב אחד בחדר מחשבים של נתיבות-יוסף, שלא שיחקו בו Road-Rash (מרוץ-מכוניות) באותו רגע, והתברר לו לתדהמתו שיש בו מקום פנוי, הוא התמקם שם במהירות בין שני משחקים חינוכיים ונימוסיים במיוחד, קצת צר, השפיץ של התיקיה האחרונה לחץ בצלעות, אבל הכל כדאי. אם פעם תפתחו את אותו מחשב תגלו שם, בתיקיית C:\Alon\Boyarsky\ קובץ קטן וסימפטי בשם "WEIRD.GHST ". זה הוא. נא לא להפריע! סוף