מחשבות בטלות של בחור בטלן/ ג'רום ק. ג'רום תרגום: דוד פש (אזהרה: התרגום איננו מוגה, ויתכן ויש בו טעויות סגנון והשמטות) לידיד הכי יקר והכי אהוב, שהיה לי בימי חיי המשגשגים והמושחתים. לידיד, שלמרות שבשלבים המוקדמים של הצטרפותו חוג המכרים שלנו, העז להתווכח איתי לעיתים תכופות, נעשה לחבר הכי קרוב שלי. לידיד שאפילו כאשר הוצאתי אותו מחוץ לעניינים, מעולם לא ניסה להרגיזני כנקמה. לידיד, שזכה ליחס קריר מבנות הבית, וליחס חשדני מהכלב. למרות כל אלה, נראה היה שיום אחר יום הוא נקשר אלי, והוא בתמורה מדביק אותי בצחנת החברות שלו. לידיד, שמעולם לא מזכיר בפני את פגמי, מעולם לא רוצה ללוות כסף, ולעולם לא מדבר על עצמו. לשותפי לשעות העצלות, והמרגיע את הדברים המצערים שקרו לי. ידיד נאמן לרגעי שמחה צחוק ועליזות. הותיק ביותר והאמיץ ביותר: הסיגר המסור ביותר מבין כל חפצי. הקדמה שני חברים שלי, שלהם הראיתי את הדפים שאני מביא בפניכם, דירגו את הסיפור כ"חצי ממנו לא רע", וכמה מקרובי משפחתי אף אמרו שיקנו את הספר אם יצא-לאור. מיד החלטתי שחטא יהיה זה, אם אדחה שוב את ההוצאה לאור של סיפור זה. אבל מפאת דרישת הציבור, כנראה שלא אסתכן בלהציע את סיפורי כחומר מחשבתי לדוברי האנגלית על פני כדור הארץ. מה שהציבור דורש כיום מספר, הוא שהוא ישפר, ילמד או ינחה, וירומם את הרוח. הספר הזה לא יוכל לרומם רוח של פרה. בגלל שאני נאמן למצפוני, איני יכול להמליץ על הספר הזה כאמצעי להשגת מטרה שימושית מסוימת. אבל אוכל להמליץ למי שיתעייף מקריאת "מאת הספרים הטובים ביותר", לקחת את הספר הזה לחצי שעה, זה יהיה שינוי מרענן. תוכן העניינים מחשבות בטלות של בחור בטלן. על: להיות בטלן................................................2 על: להיות בדיכאון............................................5 על: להיות חסר פרוטה.......................................7 על: רברבנים ורברבנות.......................................9 על מזג האוויר.................................................13 על: כלבים וחתולים.......................................... על: להיות ביישן.............................................. על: תינוקות................................................... על: אכילה ושתייה.......................................... על: דירות מרוהטות........................................ על: נימוסים ומלבוש...................................... על: זיכרון.................................................... על: להיות בטלן זהו נושא שעלי להחמיא לעצמי, אני מבין בו טוב מאד. למשל: הג'נטלמנים, שכאשר הייתי צעיר, ניסו "לטבול אותי בים החוכמה", בשביל 9 ג'ינים לעונת לימודים בלי הוצאות מיוחדות, נהגו לומר עלי, שמעולם לא ראו נער שיכול לעבוד כל-כך קצת בכל-כך רבה זמן. ואני זוכר את סבתי המסכנה, שפעם הבחינה בדרך-אגב שבעוד שבלתי סביר, שאעשה משהו שאיני חייב לעשות, הרי נעלה מעל כל צל של ספק שאני תמיד עושה מה שאני חייב לעשות ולא יותר. היא עזבה אותי, משוכנעת שכל מה שאעשה תמיד אשאיר אותו בלתי גמור (חוץ מדבר זה כמובן, שאותו לא פספסתי פעם אחת, ומעולם לא עשיתי משהו בשלמות, אלא השארתי אותו בלתי גמור.) אני חושש שטעתה במקצת הגברת כשניבאה את נבואתה, הרי לא יתכן שלא עשיתי מעשה טוב?! עשיתי הרבה דברים טובים שלא נצטויתי לעשותם!, על-אף השפעת הבטלנות שלי. אבל עלי לאשר את שברוב המקרים הצדק עם הגברת. בטלנות תמיד הייתה נקודה חזקה אצלי. אינני זוקף אותה לעצמי, כי אם לומר את האמת זאת מתנה משמיים. יש אנשים שמחזיקים בה. יש הרבה אנשים עצלנים, ועוד יותר אנשים כבדי תנועה, אבל בטלן אמיתי הוא דבר נדיר. הוא לא בן אדם ששם את ידיו בכיסיו והולך ברישול. להפך! הדבר הכי אופייני אצלו ,הוא שבאופן קבוע הוא עסוק. כמעט בלתי אפשרי להתבטל עד היסוד , אלא אם כן יש הרבה עבודה לעשות. זה לא מהנה לא לשעות כלום, כשבאמת אי אפשר לעשות כלום. לבזבז זמן זה רק עיסוק במקרה כזה, עיסוק מעייף מאד. לפני שנים רבות, כאשר הייתי צעיר, הייתי מאד חולה, לא יכולתי וגם עכשיו אינני יכול להגיד מה בדיוק היה לי, חוץ מזה שהיה לי קר מאד. אבל אני מניח שזה היה משהו רציני ביותר, בגלל שהרופא אמר לי שהייתי צריך לבוא אליו חודש לפני, ושאם זה (לא משנה מה זה) ימשיך עוד שבוע, הוא לא אחראי לתוצאות. זהו דבר בלתי רגיל, אבל מעולם לא הכרתי רופא שמקבל מקרה, והדבר בראשון שהוא אומר, זה שדחייה של עוד יום תביא למצב של חוסר תקווה. הרופא, המדריך הרפואי הפילוסוף והחבר שלנו, הוא כמו גיבור במלו-דרמה, הוא תמיד מגיע רק, אך ורק שנייה לפני משהו קורה. ובכן, כפי שאמרתי הייתי מאד חולה, ושלחו אותי לבוקסטון לחודש, עם פקודות מחמירות ביותר לא לעשות כלום בעודי שם. "מנוחה, זה מה שאתה צריך" אמר הרופא "מנוחה מולשמת". זה היה נראה כתקווה לעונג. "האדם הזה בהחלט מבים מה אני צריך" אמרתי אני, ודמיינתי לעצמי ארבעה של שבועות של עונג אין-סופי. "החיים הטובים" עם קורטוב של מחלה. לא יותר מדי מחלה , אבל מספיק כדי לתת לזה את הטעם של סבל, כדי לעשות את זה פואטי. אני אקום בבוקר מאוחר, אגמע קצת קקאו עם חלב, ואוכל את ארוחת הבוקר שלי כשאני לובש נעלי-בית וחלוק-בית. אני אשכב בערסל שבגינה, ואקרא רומנים סנטימנטלים עם סוף שחור, עד שהספרים יפלו מהידיים התשושות שלי, ואז אתהפך ואבהה ברקיע הכחול והצלול, עוקב אחר העננים הלבנים המרחפים כמו אוניות ליד הרציף, ומקשיב לקול הציפורים המצייצות מבינות העצים. ואם אהיה חלש מדי מכדי לצאת החוצה, אתיישב בנחת על ערמת כריות ואביט בעוברים ושבים שברחוב. ופעמיים ביום ארד למטה לשתות את המים המרפאים מהבאר. אוה המים האלה! לא ידעתי כלום עליהם, והשתכנעתי מהרעיון . "לשתות המים" היה נשמע מאד אופנתי ומקובל, וחשבתי שאוהב אותם, אבל איכס! אחרי שלושת הבקרים הראשונים! סם וולר אמר שלמים יש טעם של "מקלות ברזל רותחים". אם יש משהו שיכול להבריא אדם חולה במהירות, זאת הידיעה שהוא חייב לשתות כוס מהמים האלה כל בוקר במשך שבוע. אני עצמי שתיתי מהמים האלה 6 בקרים רצופים, וזה כמעט הרג אותי. אבל אחרי זה אימצתי את המנהג ללגום כוס צוננת של ברנדי עם המים המגעילים, והרווחה היתה גדולה. הרבה רופאים טרחו ליידע אותי אחר כך שהאלכוהול נטרל כמעט לגמרי את הויטמינים והמינרלים שכלולים במים. אני שמח שהצלחתי לקלוע בדיוק למטרה. אבל "שתיית המים" היא רק חלק קטן מהעינויים שסבלתי במשך החודש הזה, שנחרט בזכרוני ולעולם לא אשכח אותו. חודש שהיה ללא ספק, החודש הכי עלוב שאי-פעם היה לי. במשך החלק הטוב שבו, עקבתי בשמרנות אחר הוראת הרופא, ובאמת לא עשיתי דבר חוץ מלשוטט ברחבי הבית והגן, ולצאת לטיול של שעתיים בכיסא-גלגלים. הטיול הפסיק את המונוטוניות במידה מסוימת. יש יותר פעילות בלהסיע כיסא גלגלים, במיוחד אם אתה לא רגיל לדבר. אבל גם הניסיון הזה לבדר אותי נכשל, והשעמום נהפך בלתי נסבל לחלוטין. הרגשתי שהשכל הישר שלי עוזב אותי אט אט. זה לא שכל כל כך חזק, וחשבתי שיהיה טפשי להכביד עליו ולהכריח אותו להישאר. אי לכך, מתי שהוא בבוקר העשרים, קמתי מוקדם ואכלתי ארוחת בוקר טובה, והלכתי ישר לתוך שדה השחת של "קינדר סקווט" עיירה קטנה נינוחה שקטה ועסוקה. ראיתי שם איש זקן אחד ששבר אבנים, זאת היתה עבודתו, והוא שאל אותי אם רוצה אני להשתמש בכוחי למטרה טובה, אז אמרתי לו שילך לשתות משהו ואני אמשיך במקומו, והוא הסכים. הסתערתי על האבנים עם אנרגיה שהצטברה בשלוש שבועות, ועשיתי בחצי שעה מה שהזקן היה עושה ביום שלם. אבל זה לא גרם לו לקנאת. אחרי שהעזתי לעשות את הצעד הזה, המשכתי עוד ועוד בהוללות, בכך שיצאתי לטיול ארוך כל בוקר, והקשבתי ללהקה באכסניה כל לילה. אבל הימים המשיכו לעבור לאט בכל זאת, והייתי מאד שמח כאשר האחרון מביניהם הגיע, וכאשר לקחו אותי במהירות מבוקסטון ללונדון. הצצתי מחלון המרכבה כאשר עברנו במהירות בהנדרון. האור המסנוור שהזדקר מעל העיר הענקית, חימם את לבי, וכאשר לאחר מכן, הכרכרה יצאה ברשרוש מ"תחנת סט פנקרס", החריקה הישנה והמוכרת נשמעה לי כמו המוסיקה הטובה והמשובחת ביותר שאי-פעם שמעתי. אין לי ספק שלא נהניתי בחודש ההתבטלות שעברתי. אני אוהב להתבטל רק כאשר אני אמור לעשות כן, לא מתי שאין לי דבר אחר לעשות. זה הטבע שלי. הזמן שאני הכי אוהב לשכב ללא מעש לי האח, זה רק כאשר שולחני מלא מכתבים שאני חייב לענות עליהם ללא דיחוי. הזמן שבו אני הכי אוהב למשוך את ארוחת הערב אפילו שבאוכל נגמר ואין על מה לדבר, זה הזמן שיש לפני הרבה עבודה לערב. ואם יש מקרה מיוחד, ואני צריך לקום מוקדם, אין דבר שאני יותר אוהב מלהישאר במיטה עד שעה מאוחרת. אה! איזה תענוג זה, להפוף את הראש לצד השני ולומר: "עוד חמש דקות". האם יש איזה שהוא אדם על פני האדמה, חוץ מהמורים כמובן, ששש לקום מוקדם בבוקר? יש אנשים שבשבילם לקום בזמן זה דבר בלתי אפשרי לחלוטין. אם הם אמורים לקום בשמונה בבוקר, אז הם ישארו במיטה עד שמונה וחצי. אם הנסיבות משתנות ושמונה וחצי זה מספיק מוקדם בשבילם, אז הם לא יקומו עד תשע. הם מנסים הרבה שיטות כדי להעיר את עצמם. הם קונים שעונים מעוררים ( המצאה מתוחכמת שמצלצלת בזמן הלא נכון, ומעירה את האנשים הלא נכונים). או אומרים לשרה ג'ונס לדפוק להם בדלת ולקרוא לה, ושרה ג'ונס אכן דופקת בדלת ואכן קוראת להם, והם נוחרים בחזרה "תודה" וחוזרים מיד לישון. הכרתי אדם שכשהעירו אותו, הוא לקח מקלחת קפואה כדי לעורר את עצמו. אבל גם זה לא עזר, עם סיום המקלחת הוא היה קופץ בחזרה למיטה ומחמם את עצמו בחזרה. אני חושב שאני הייתי מסוגל להחזיק מעמד מחוץ למיטה, אם הייתי מצליח לקום מהמיטה. אני מניח שהחלק הקשה הוא להרים את הראש מהכרית, ומספר שעות השינה שצברת לא מקלות על הרמת הראש. בערב אני אומר לעצמי, אחרי שבזבזתי את כל הערב, "אני לא יעשה עוד עבודה להערב. אני אקום מחר מוקדם בבוקר ואעשה את העבודה" ואני מחליט זאת כהחלטה סופית. אבל בבוקר אני פחות נלהב בקשר לרעיון, והייתי מעדיף אילו הייתי עושה את העבודה אתמול בלילה, ואז יש את הבעיות בלהתלבש, ועוד ערימה של דברים שדוחקים את העבודה עד לצהריים. דבר מוזר מאד המיטה הזאת, הקבר המדומה הזה, מקום שבו אנו מחלצים את גופנו היגע, ושוקעים בשינה שקטה ונעימה. "או המיטה! או המיטה! מיטה נפלאה, גן-עדן לגוף העייף. את האחות הזקנה והרחמנייה שלנו. חכמים וטיפשים, רעים וטובים, את תקחי אותנו אל בין כנפיך הדואגות, ותרגיעי את בכיותינו. האיש החזק ומלא תשומת-לב, האיש החולה מלא הסבל- כמו ילדים אנו מניחים את ראשינו על הכר הלבן, ואת בעדינות מרגיעה אותנו, עד שנירדם. בעיותינו יהיו צרות צרורות אם לא נסובב לכמה שעות את הראש, ונמקם את עצמנו בנוח. איך הזריחה יכולה לבוא כאשר אנו איננו יכולים לישון? הלילות הנתעבים ההם שבהם אנו מתהפכים מרוב חום וסבל. והלילות העוד יותר נתעבים, שבהם אנו מתיישבים על המיטה מרוב סבל, כאשר האש מפחידה אותנו עם כל גחלת שנופלת , והשעון נשמע כמו פטיש שהולם באוזננו. אבל מספיק עם מיטות וחדרי-שינה. דיברתי עליהם יותר מדי, אפילו בשביל בחור בטלן . בוא נצא החוצה ונעשן קצת. זה מבזבז זמן לא פחות, וזה לא נראה כל כך רע. טבק זה ברכה גדולה, לנו הבטלנים. ההשפעה הכי גרועה של חוסר הטבק יכולה לקרות אצל צעירים בגיל בינוני. אין להם עבודה והם לא יכולים לעשן, והתוצאה היא שהם נלחמים ורבים כל-הזמן. אם מאיזו סיבה, או מקרה נדיר מסוים אין ריב ביניהם, הם בוחרים בלעשות נקמת דם בשכן שממול. ואם אחרי זה יש להם מספר רגעים מיותרים, אז הם התחילו להתווכח למי המראה הטוב ביותר, והתחילו להקים חבורות, ומועדונים, התגודדו בחבורות אחד מול השני, התפצלו לחבורות אחרות. בהשפעת הדברים האלה קרה לא אחת, שכאשר בחור התאהב במישהי, הוא לא התקדמם ואמר לה שהיא יותר מדי יפה מכדי לחיות, הוא היה יוצא החוצה, ואומר לה שהוא יחשוב על זה, וכאשר הוא היה יוצא החוצה, והיה פוגש מישהו אחר ושובר לו את הראש, את הראש של האיש האחר, אני מתכוון -- זה היה מוכיח שהחברה של האיש בראשון, היתה יפה. אבל אם האיש האחר היה שובר לאיש הראשון את הראש, ולא את שלו, זאת אומרת, שהאיש הראשון לא היה שובר לאיש השני את הראש אלא להפך, אם כן, זה היה אומר שהחברה של האיש-- לא האיש האחר, אלא האיש ששבר בהתחלה את הראש של השני, אז החברה שלו לא היתה יפה. זאת היתה השיטה להעביר את הביקורות. אבל כיום הזמנים השתנו, ואנחנו מציתים סיגריה, ונותנים לנשים לריב על זה. הם עושים את זה טוב מאד הם כוללים כל מה שאנחנו עשינו בלי אלימות, ומוסיפים על זה ויכוחים משלהם. על: להיות בדיכאון אני יכול להנות בלהרגיש מלנכוליה, ויש הרבה רווח בלהיות אומלל, אבל אף אחד לא אוהב להיות בדיכאון. ובכל זאת לכולם זה קורה, ובכל זאת אף אחד לא מסוגל להגיד לי למה. אף אחד לא מתחשב בהם. אם תחזור הביתה אחרי יום שבו עשית בו הון, או אחרי ששכחת את המטריה החדשה והיפה שלך, זה לא ישנה לציבור, בשבילם אתה חזרת כמו תמיד וכלום לא השתנה. ההשפעה שדיכאון משפיע עליך, היא כמו ההשפעה שיש, כאשר למישהו יש כאב שיניים או הפרעה בעיכול. אתה נהפך לטיפש קצר-רוח ומעצבן, גס רוח לזרים ומסוכן לחברים מגושם בכייני וחמום מוח. מטרד לעצמך ולכלל. כאשר אתה בדיכאון, אינך יכול לעשות כלום ולא לחשוב על כלום, אפילו שרגשות כלולים בדבר. דבר אחד אתה יכול לעשות, לחבוש את כובעך ולצאת לטיול קצר, אבל לפני שתגיע לקצה הרחוב, אתה תצטער שיצאת ותתחיל לחזור אחורה. אתה תפתח ספר ותנסה לקרוא בו, אתה מגלה ששייקספיר מיושן ושיגרתי, ודיקנס מעומעם ויבש, את טקריי משעמם, וקרליי סנטימנטלי מדי. אתה זורק את הספר וקורא לסופר מטומטם. לאחר מכן אתה מבריח את החתול מהחדר וטורק אחריו את הדלת. אתה ניגש לכתוב מספר מכתבים, אבל לאחר שרשמת רק "דודתי היקרה: אני רואה שיש לי חמש דקות מיותרות, אז אני כותב לך" אתה בוהה בתקרה למשך רבע שעה ואינך יודע כיצד להמשיך, ואז אתה מקמט את המכתב וזורק אותו לסל הניירות, ובלי סיבה מיוחדת כל-שהיא אתה מחליט ללכת לראות את התומפסונים, וכאשר אתה מסיים לשרוך את נעליך אתה נזכר שהתומפסונים הם מטומטמים גמורים, שהם לעולם לא אוכלים ארוחת ערב, וכשתגיע לשם יבקשו ממך לשחק עם התינוק. אתה מקלל את התומפסונים ומחליט לא ללכת. ברגע הזה אתה מרגיש הרוס לגמרי. אתה קובר את פניך בידיך, וחושב שתרצה למות וללכת לגן-עדן. אתה מדמיין לעצמך את המיטה שבה תמות, כשכל חבריך וקרובי משפחתך עומדים מסביב ומתייפחים. אתה מנסה להרגיע אותם ומברך את כולם, בעיקר את הצעירים ואת היפים מביניהם, כי הם ילמדו מה היה ערכך, ויצטערו על האבדה הגדולה שהיתה. הרעיונות האלה עוזרות לך להרגיש קצת יותר שמח, אבל רק לכמה דקות, רגע אחר כך אתה תחשוב את עצמך לטיפש גמור, על כך שחשבת שמישהו יצטער אם יקרה לך משהו. למי יהיה אכפת אם אתה תתפוצץ או תתלה, או תטבע או תתחתן? לאף-אחד לא אכפת ממך. מעולם לא העריכו אותך מספיק. אתה משחזר את כל ההיסטוריה של עברך, ומגלה שהשתמשו בך לרעה מהעריסה ועד עכשיו. חצי שעה אתה חושב מחשבות כמו אלה, ואלה מביאים אותך למצב של זעם העולה על גדותיו, כלפי הכול וכולם, ובמיוחד כלפי עצמך, ובגלל זה אתה מתחיל לבעוט. סוף סוף מגיעה שעת השינה, ומצילה אותך מלעשות משהו פזיז, ואתה רץ למעלה, ועושה הכל כאילו אתה במרוץ נגד הזמן, ומשום כך אתה נופל כל הזמן ומפיל דברים, וזורק אותם, מוריד בגדים ולובש אותם בחזרה, לא יכול להפסיק את המונוטוניות. עד שסוף סוף אתה מצליח להיכנס למיטה מסודר, מתחילות לך הזיות אתה לא מצליח להירדם אתה מתהפך מצד לצד, קם כל רגע לבדוק אם לא שכחת משהו, וכשאתה מצליח להירדם, יש לך חלומות רעים, או שאתה מתעורר כל שנייה. ואתה קם בבוקר למחרת מאוחר. אנשים נשואים גם יוסיפו ריבים עם האישה, קיטורים בארוחת הערב, וצעקות על הילדים שילכו לישון. אלה הדברים שאדם יכול לעשות כשהוא בדיכאון. דברים אלה יוסיפו אך ורק תסיסות וריבים בבית, אך דבר זה יביא לקצת נחת לאדם שבדיכאון. מריבה היא הבידור היחיד שיכול להיות לאדם שבדיכאון. הסימנים האלה יכולים גם להופיע אצל אדם תשוש, אבל הסבל עצמו הוא שונה לחלוטין מדיכאון. הנה מספר דברים שאומרים אנשים כשהם בדיכאון . גברים ממוצעים אומרים: "המצב נורא, טוב לראות אותך" נשים ממוצעות אומרות: "אני מרגישה כל כך עלוב היום" ואני עצמי אומר: "יש לי הרגשה מוזרה הערב" וגם "אני חושב שאני אלך" דרך אגב, זה תמיד מופיע בערב . כאשר השמש עוד בשמיים, והעולם מדלג קדימה כשהוא מלא חיים, איננו יכולים לפלוט אנחה ולהזעיף פנים. ביום אנחנו יכולים לכעוס להיות מאוכזבים ולהתמרמר, אבל אנחנו לא יכולים להיות בדיכאון. כאשר דברים משתבשים בעשר בבוקר, אנו מקללים. אבל אם דברים משתבשים בעשר בערב, אנחנו קוראים שירה ספרותית, יושבים בחושך וחושבים עד כמה העולם הזה הוא חור אחד גדול. אבל האמת היא שאין שום פתוס בדיכאון או בעצב. ושום מותרות ביגון. אם אדם רוצה לדגור על צרותיו כשהוא יכול לא לעשות כן, ואתה יכול להיות בטוח שאין לו כל צער אם הוא עושה כן. אולי בהתחלה הוא סבל מזה, אבל הדיכאון הוא הנאה מאז. הרבה גברות זקנות שמסתכלות יום אחר יום על נעליים קטנטנות שמונחות במגירות מבושמות, ומתיפחות כאשר הן חושבות על הרגליים הקטנות שנהגו לצעוד, בעוד הנעליים הקטנות נעולות עליהן. או על הפרצופים היותר צעירים, שכל לילה שמים מתחת לכר טלטל, שפעם היה על ראש של נער, שהגלים המלוחים נישקוהו למוות. יש אנשים שיגידו עלי שאני פרא ציני ורע לב, ויגידו שאני מדבר שטויות, אבל אף על פי כן אני בטוח שאם הם ישאלו את עצמם בכנות, האם הם חושבים שזה לא-נוח להם להתעכב על סבלם וכאבם, אני בטוח שהם יענו: "לא".יש סוג מסוים של אופי, שבשבילו לדמעות ולצחוק יש אותו טעם מתוק. האיש האנגלי הממוצע מקבל את התענוג בעצב, והאישה האנגלית הממוצעת הולכת עוד צעד קדימה וגם מקבלת את הצרות בהנאה. אני לא מזלזל. אני לא אזלזל בשום דבר שעוזר ללב עדין כל-שהוא להמשיך להתקיים בעולם הזה. אנחנו הגברים, קרים ויש לנו רגשות משותפים, לעולם לא תהיה אישה שדומה ברגשות לאחד מאתנו. הנשים תמיד יהיו סנטימנטליות ורכות-לב, לבם הוא כמו חמאה, סליחה על ההשוואה. סנטימנטליות זה דבר שהומצא בשביל נשים, איזה הנאה זה בשבילנו? הם לא מבינות את ההומור שלנו, ויהיה זה לא הוגן לנסות להניא אותם מדיכאונם. ומי אומר שצורת הבילוי שלהן אינה מובנת לנו? למה שגוש ענק של בשר, בעל פרצוף עקום וסגול, ופה פעור שפולט רק סדרות של צרחות ומילים גסות, יגיד שנשים לא יודעות להנות. דבר זה מזכיר מה שאמר פעם ג'ור'ג אליוט אל הנושא הזה של מלנכוליה. הוא מדבר שם על "העצב של ערבי הקיץ". כמה נכונים ויפים הדברים שהוא כותב שם. מי לא מרגיש את העצבות הקסומה שיש בשקיעות הממושכות האלה? העולם שייך יותר למנלכוליה מאשר לחבורת אנשים שאוהבים את הברק של השמש. תכלית העולם הזה לשרות בעצב, ולכן אין זה אסון כאשר אדם בדיכאון. על: להיות חסר פרוטה זו היא אחת התכונות המצוינות ביותר שאדם יכול לקנות. התיישבתי עם כוונה מלאה לכתוב משהו חכם ומקורי. אבל עם חיים כמו שלי, אינני יכול לחשוב על משהו חכם ומקורי, לפחות לא ברגע זה. הדבר היחידי שאני יכול חשוב עליו זה על להיות חסר פרוטה, ואני חושב שהסיבה לכך היא שידי תחובות בכיסי. ידי תמיד יהיו תחובות בכיסי, חוץ ממצב שבו אני נמצא עם אחיותי, בני-דודי או דודי ודודותי, מפני שכשהם רואים זאת הם מתווכחים בצורה כל-כך קולנית, שאני מוותר ומוציא את הידים מהכיסים. הם מנמקים את התלונה, בכך שזה לא ג'נטלמני לתחוב את הידים בכיסים, ותלו אותי אם אבין למה. אני אבין אם הם יגידו שזה לא ג'נטלמני לשים את הידים בכיסים של אנשים אחרים (במיוחד שאנשים אחרים עושים את זה), אבל האם זה שאדם שם את ידיו בכיסו שלו עצמו הופך אותו לפחות ג'נטלמן? אבל אולי הם צודקים. עכשיו שאני חושב על זה שמעתי כמה אנשים רוטנים על כך, אבל הם היו ג'נטלמנים זקנים. אנחנו הבחורים הצעירים לעולם לא נרגיש בנוח עד שידינו יהיו מונחות בכיסנו. זה קצת קשה לדעת מה לעשות עם הידים. אפילו כאשר הן תחובות בכיס, ששם אין כלום. לפני שנים, כאשר כל רכושים הסתכם במעט בגדים ומטבעות, והייתי מבזבז את זה בפזיזות, הסקתי מסקנה חשובה: "אינך מרגיש יותר חסר-פרוטה כאשר יש לך 11 פני בכיס, מאשר אם יש לך שילינג". כאשר מדובר ב"להיות חסר-פרוטה" אני בעל סמכות לדבר. כי לי היה ניסיון מעשי בדבר. חייתי עם 15 שילינג לשבוע. חייתי שבוע עם 10 שילינג, כאשר ברשותי רק 5 מהם. וחייתי שבועיים בתוך מעיל ענק. אם אתה רוצה לדעת את שוויו של הכסף, נסה לחיות עם 15 שילינג לשבוע, ותראה כמה אתה יכול להוציא על בגדי ובידור. אתה תגלה ששווה לחכות בשביל עודף של מספר פרוטות, ושווה ללכת מייל כדי לחסוך פני, ושכוס בירה היא מותרות שאפשר לקבל רק כאשר יש רווח גדול, ושחולצה אפשר ללבוש גם ארבע ימים. מומלץ לנסות זאת לפני שאתה מתחתן. זה יהיה אימון מוצלח. הטל זאת גם על בנך לפני שהוא הולך לקול'ג, הוא לא יתלונן אם תתן לו 100 לשנה. יש אנשים שלהם זה יעשה עולם יותר טוב. אנשים שלא שתו יין אדום מתחת לגיל תשעים, ושבילם אכילת בשר חתול, הוא מעשה סביר לחלוטין. אני מעולם לא שומע את האנשים האלה מתווכחים בקשר לתפריט, אבל תמיד יש לי את התשוקה הזאת, לגרור את אחד הטיפוסים האלה לבר, ולדחוס לגרונו ארוחת-ערב חגיגית בשווי שש פני- סטייק בשר ופודינג- ארבע פני, תפוחי אדמה - פני, ושמינית הגלון בירה- פני. דבר זה יגרום לזכור לגלות את אפו קצת פחות, על כל דבר שמוגש בפניו. ואז יש את המסיבה של נדיבי הלב, תענוג הקבצן, שמרגיש כל-כך חופשי עם העודף הקטן שהוא מקבל, אבל לעולם לא חושב על לשלם את חובותיו. "אני תמיד נותן למלצר שילינג. אי אפשר לתת לו פחות, אתה יודע" הסביר לי פעם פקיד ממשלתי שאיתו אכלתי צהריים. הסכמתי איתו כמובן, אבל גמרתי בלבי לקחת את האיש לארוחת ערב במסעדה שבה המלצר, הולך עם שרוולים מלוכלכים, ומלוכלכים מאד, בסוף החודש, וכאשר מישהו נותן לו משהו מעל פני אחד, הוא מתעקש ללחוץ את ידו, כדי להשאיר "כתם" של הערכה אצל האיש. הרבה דברים טובים ומצחיקים נכתבו על קבצנות, אבל המציאות איננה מצחיקה כלל. זה לא מצחיק להתווכח על כמה פרוטות, וגם לא מצחיק אם חושבים אותך לקמצן ועלוב. זה לא מצחיק להתבייש בכתובת שלך. לא, אין שום דבר מצחיק בעוני ובדלות-- לעני ולדל. זה לא אי-נוחות הממשית שקשה לסבול. למי היה אכפת להיות עני אם זה היה רק זה? מה היה אכפת לרובינזון קרוזו אם היה לו כתם על מכנסיו? האם הוא לבש מכנסיים? שכחתי. מה זה היה אכפת לו אם אצבעותיו היו יוצאות ממגפיו? דלותו לא הפריע לו, כי לא היה לו שום חבר בסביבה הקרובה שיוכל ללעוג לו. להיות עני זה דבר קטן. לדעת שיודעים שאתה עני, זה העניין. זה לא הקור שגורם לאדם ללא מעיל ללכת כל-כך מהר. ולא השקרים שהוא מספר, שגורמים לו להסמיק כל-כך, כאשר הוא אומר לך שהוא חושב שמעילים זה דבר לא בריא, ומטריות אתה לא מחזיק מתוך עיקרון. זה קל מדי להגיד שעוני הוא לא פשע. לא, לא אם אנשים לא היו מתביישים בעוני כל-כך. אדם יכול להתרגל להיות חסר-פרוטה כמו שהוא מתרגל לכל דבר אחר, כשהוא נעזר בדוקטור ההומופאתי הנהדר- הזמן. במבט אחד אתה יכול להבדיל בין הקבצן ה"ישן" והקבצן ה"חדש", בין האיש שרגיל לתזוזה ומאבקים זה שנים, לבין ה"גווע-בערב" המתחיל. אין דבר שמראה את ההבדל בצורה ברורה כל כך, כמו הדרך שבה כל אחד מהם ממשכן על שעונו. כמו שהמשורר אומר איפה שהוא: "ההנאה האמיתית ממשכון באה מאמנות, לא ממזל". הוותיק נכנס לחנות -המשכון של "הדוד" שלו, באותה קורת-רוח שבה הוא היה נכנס אל החייט שלו. אף-על פי כן העוזר מחליט להיות אדיב אליו ועונה לו מיד, למורת הרוח של הגברת שמחכה בתור כבר שעות, שאומרת שלא אכפת לה לחכות אם זה לקוח וותיק. אם הדרך שבה נעשתה העסקה הייתה נעימה ונוחה, אזי אפשרי שהעסקה תהיה גדולה ותגיע אפילו לשלוה סנטים. לא כך המתנסה. הוא עומד מחוץ לחנות, ואחרי שמצליח למשוך אליו את כל בטלני השכונה, ולעורר חשדות אצל השוטר, ואחרי בדיקה מדוקדקת של מה שמוצג בחלון, כאשר הוא מרשים את העוברים ושבים שהוא עומד לעשות עסקה על צמיד יהלום, הוא נכנס מנסה להיראות חסר-אכפתיות ויהיר ככל האפשר. כאשר בפנים הוא מדבר בקול כל כך נמוך, עד שהזבנים אינם מבינים אותו והוא צריך לומר הכל מהתחלה, עד שהזבנים אומרים שהם יכולים לעזור ל רק בדבר אחד: ללוותו לדלת, והוא מועף בבעיטה. הוא יוצא מהחנות עם פרצוף שאיתו היית יכול להדליק סיגריה, ועם הרגשה שכל האוכלוסייה של המחוז מסתכלת עליו. אגב, אין לכם מושג כמה מביש הדבר להיות תלוי בבתי-תמחוי וכנסיות. תארו לעצמכם את עצמכם נכנסים אחרי מאמץ גדול דרך הדלת המסתובבת של בית-התמחוי, ואוזרים אומץ להתמודד עם הפרצוף הבז של המלצרית ששמה אתכם באותה קטגוריה של חרקים ונחשים. אחר כך עולה בך חמתך על מספר האנשים הנשואים שגם הם לקוחות המקום, שהם מסתירים לך את השעון, וכאשר אתה מנסה לצאת החוצה בעדינות, ראשך נמחץ. שיטה אחרת היא לקפוץ דרך החלון, אבל אחרי זה תושבי השכונה יהיו מאוכזבים מאד אם לא תקח בנג'ו ותתחיל לקפץ ולשיר לקול נגינתך. גברות זקנות וג'נטלמנים קשישים, שאינם יודעים מאומה על להיות חסר-פרוטה, ושלעולם לא נכנסים ואלוקים יברך אותם שגם לא יכנסו, לחנויות-משכון. אבל אלה שמכירים את החנויות האלה יותר טוב, לעיתים תכופות מופתעים כמו הילד שחלם שהוא הולך לגן-עדן אחרי שפגש כל-כך הרבה אנשים בדרך למשכן משהו. באשר לדעתי, אני חושב שזוהי דרך הרבה יותר עצמאית מאשר להלוות מחברים, ואני תמיד מנסה להרשים את מכריי שנוטים ל "אנ'רוצה כמה לירות ליום של אחרי מחרתיים". יש דרגות בלהיות חסר-פרוטה, כולנו חסרי-פרוטה, פחות או יותר. יש אנשים שהם חסרי-פרוטה וברשותם אלף פאונד, יש אנשים שהם חסרי פרוטה וברשותם שילינג. בדיוק ברגע זה אני חסר-פרוטה עם 5 פאונד. אני יודע שיהיה לי את זה ליום או יומיים, ואני אצטרך להחזיר את זה, אבל אם אחד הקוראים יואיל בטובו להשאיל עוד חמש, אני אודה לו מאד, רק מי ששולח את זה שיקפיד שהמעטפה תהיה סגורה וחתומה, ואם הוא לא בוטח בי, אז ה"אני חייב לך" שלי יהיה אצלו כמשכון. על: רברבנות ורברבנים הכול רברבנים וכולם הם שחצנים. נשים הם שחצניות נוראות, כך גם הגברים, אבל בעיקר הילדים. אחת מהם הולמת ברגליי עם פטיש ברגע זה, ורוצה לדעת מה אני חושב על נעליה החדשות.