למחשב, 2003. שנאתיך, המחשב. שנאתיך כי עד שורש מהותך הוא הזיוף: האור המזוייף ופיקסלי החיוכים המתים והפרחים שאף פעם לא נובלים. והחום הבוקע מתוכך-- מה הוא אם לא העמדת פנים: כביכול לב יש שם בפנים... הבט, מחשב, אני לא אכלה את ימי מולך ואכתוב לך שירים. ונניח שאכתוב--- הלא ישטפו עד מהרה ויקברו לנצח בארכיון האותיות המתות... משם רק נס יוציאן לאויר העולם הזה שוב ונס איננו קיים בעולמך רק אפס ואחת ואפס (כך אומרים). והאותיות שלי יהיו מחר בארכיון האותיות המתות. לא שפר עליהן הגורל כגורלן של אותיות שאיש אחד בודאי אי שם קורא אותן עכשיו מעם ספר בו הביט והוא מונח על המדף הביט והביט... ולבסוף נטלו ביד רועדת והנה הוא קורא ודמעות עולות בעיניו. שנאתיך, המחשב!