נפרדנו.
ככה פתאום ביום בהיר ניגשת אלי ואמרת: "איתך סיימתי. לעולם." הורדת אותי מחייך לנצח.
מרגיש על בשרי את הביטוי: "הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת". אבל אני לא כושי! אני אומנם צהוב אבל לא "צבעוני"!
נפרדנו פתאום והכל כואב. אני יוצא היום מתוך חייך. ככה פתאום, אחרי שנתיים יחד. שנתיים שמחות ומאושרות ביחד – זרקת אותי. זרקת אותי בלי הסבר. בלי סיבה.
אני יושב וכותב מתוך כאב. כאב הנטישה, האובדן, החלל הריק שנפער בליבי. החלל אותו מלאת בנאמנות זמן רב כ"כ.
כואב כ"כ שאני עדיין לא קולט או מבין את זה. אומרים שכשהאדם שומע בשורה רעה הוא עובר מספר שלבים עד ההשלמה עם הרעה. אני עדיין בשלב ההכחשה. אולי הכל לא נכון. אולי אי הבנה ועוד מעט תחזרי אלי? לאט לאט אני מתחיל לעכל ולקלוט שזה סופי. ואני ואת כבר לא ניהיה ביחד.
תגידי לי רק למה! למה עזבת אותי ככה פתאום. במהירות. לקחת אותי וזרקת בלי מילה.
תגידי לי רק למה! בבקשה.. יש לך מישהו אחר? זאת הסיבה? או שסתם נמאס לך ממני?
איך?! איך מצאת את התזמון הזה – לזרוק אותי בדיוק ביום בו חגגנו שנתיים של היכרות, איך?!
אני עוד זוכר איך נפגשנו אז.. לפני שנתיים.. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. אני עמדתי בחנות, חייכת אלי את החיוך המקסים שלך. זה שזכיתי להכיר כ"כ טוב במשך השנתיים המאושרות בחיי. כמה ששמחת לפגוש אותי.. אני יודע בוודאות שהיה זה היום המאושר בחייך – לפחות ככה אמרת לכולם. היית על גג העולם והרגשת שהעולם כולו שלך, ראיתי איך נהגת באותו ערב – מזלך שלא עבר שם שוטר שיפסול את רישיונך הטרי.
האמת, שבהתחלה חששתי. לא רציתי את הקשר איתך. היה לי כ"כ טוב היכן שהייתי וחששתי ממך, חששתי מהשינוי. אבל.. לא היו לי הרבה ברירות ו.. חיוכך.. החיוך שובה הלב שלך, מי יכול לעמוד בפניו?!
לקחת אותי, יד ביד מהחנות ההיא. אמרת לי שמהיום אנחנו ביחד. לכל מקום ניסע ביחד. לא ניפרד. תמיד ביחד. ואני האמנתי לך. פשוט הלכתי שבוי אחריך.
אני זוכר את אותו ערב ארור בדיעבד. יצאנו מהחנות והכנסת אותי לאוטו של הוריך. אבא שלך היה במכונית משום מה. חשבתי שאת קצת מוזרה אם את ישר לוקחת אותי לפגוש את אבא שלך, אבל.. מילא.. שבית את ליבי הקטן. העדפת שאביך ישב לידך – נעלבתי קצת, אך שמחתי על הנוף שזכיתי לראות מהשמשה האחורית.
אני יושב ונזכר בעצב כיצד בילינו ביחד בשנתיים האחרונות. בטוב וברע. אני נזכר ורוצה לבכות אך הדמעות מסרבות לצוף על עיני.
זוכרת איך הצלת אותך משוטר התנועה שעצר אותך? רק בזכותי לא חטפת קנס! והיום.. היום את לא מצילה אותי. לקחת אותי לנסיעה לבנק, אמרת שאת צריכה לשלם משהו. איך שיצאת משם, קורנת מאושר (אומנם לא אושר בדרגה שהיית מאושרת כשפגשת בך לראשונה אך לא רחוק ממנו). תלשת אותי ממקומי הקבוע מאחורה. זה אומנם קצת כאב, אך.. האהבה כואבת לפעמיים וסבלתי בשקט. הושבת אותי בכיסא לידך ואני התרגשתי למראה הקשר שצובר תאוצה ומתעצם – עד היום אף פעם לא זכיתי לשבת לידך..
החנית את רכבך ליד ביתך והוצאת אותי מהרכב. החיוך המיוחד שלך עמד באוויר ואני כבר התחלתי לחשוש שאת תציעי לי נישואין – פדיחות.. מה יגידו אנשים על זוג שהאישה הציעה נישואין לגבר ולא הפוך?! זה יספק רכילויות לכל השכנים למשך תקופה ארוכה, סה"כ כבר די נמאס להם לרכל כל היום על מי בטח בהריון ומי סתם שמנה. תאמיני לי.. שמעתי כ"כ הרבה רכילויות כאלו בזמן שחיכיתי לך במכונית עד שאני ממש חושש על כמות החטאים שצברתי כך.
זוכרת את התאונה שעברנו. את יצאת בזול – רק כמה שריטות, חתכים שטחיים, הורים דואגים והפקעת האוטו למשך חודש ימים. חודש בו הם אסרו עלינו להתראות, כאילו שהתאונה שלך קשורה אלי. הם לא יודעים מכמה תאונות הצלתי אותך במשך שנתיים אלה. אני איבדתי באותה תאונה נוראה חלק מגופי. חלק אשר נשבר ולעולם לא ישוב. שילמתי מחיר כבד על החברות איתך, אך לרגע לא הצטערתי עליה. ידעתי שלכל דבר יש מחיר. גם לי היה מחיר כשנכנסתי לחייך – וגם לך יש מחיר. אך המחיר ששילמתי היה כבד. כבר מאוד – מחיר בגוף.
אבל, היום אחרי כל מה שעברנו ביחד – את זורקת אותי לפח.
אני מרגיש את המגע הקר והמסריח של שותפי לגורל – שכנאי לפח הזבל.
כן. הוצאת אותי היום מהמכונית, אחרי שחזרת מהבנק. זאת הייתה הפעם הראשונה שיצאתי סוף כל סוף מהמכונית שלך מאז אותו לילה נהדר בו הכנסת אותי לחייך בפעם הראשונה. זאת הייתה בעצם הפעם הראשונה שזזתי ממקומי במכוניתך.
הוצאת אותי מהמכונית – וחיבקת אותי חזק בידיך. הכנתי את עצמי למשפט המיוחד והכנתי כבר את התשובה: "כן! בטח שאני רוצה להתחתן איתך!"
חיכיתי שתרדי על הברך כמו בכל הסרטים, אם כי לא הייתי בטוח שתעשי את זה – הרי שם הגבר עושה את זה, האישה עומדת המומה לידו. אבל, לא ברך ולא טבעת, לא משפט ולא חיבוק – פתאום הרגשתי שהחיבוק קצת יותר מדי חזק וכואב. הרגשתי כיצד את מועכת אותי ומכאיבה. עשית את זה מתוך שמחה ואני כמעט נחנקתי. ואז, אחרי שכמעט איבדתי את הכרתי והייתי מעוך לחלוטין פתחת את המכסה של הפח הירוק ופשוט השלכת אותי לשם. כאילו אין לך רגשות כלפי. כאילו כל השנים היו סתם. כאילו הכל היה חסר חשיבות בעיניך.
שכבתי שם המון. פגוע מהאבידה – איבדתי אותך. חברתי הטובה.
לעולם לא אשכח אותך!
גם כאשר אגיע להר הזבל. גם כאשר מכונות הענק ימחצו אותי על מנת לחסוך במקום על ההר.
רק עכשיו אני מבין שבעצם הכל היה אשליה. אף פעם לא אהבת אותי באמת. סה"כ כלי שבור וריק מתוכן שהיית זקוקה לו כשנהגת על מנת שלא תחטפי קנס.
השתמשת בי ואני נתתי לך לעשות זאת. לא יכולתי להתנגד מול חיוכך המדהים.
אבל את הכל אני מקבל בהבנה. סה"כ לכך נוצרתי. וכמוני נוצרו עוד מאות אלפים רק למען מטרה זו.
זהו כל יעודי פה, מה לעשות ש.. זהו כל ייעודו של שלט "נהג חדש"...
שנתיים עברו מאז הטסט ואת כבר לא נהגת חדשה ולא צריכה אותי – שלט "נהג חדש"..
תתחדשי על הרישיון הקבוע, נהגת_לא_חדשה ואהובה שלי....
* למי שעדיין לא הבין וחושש על הסטטוס שלי, ב"ה לא נפרדתי מהחברה המושלמת שלי - אני עדיין מאוהב בנסיכה המקסימה..
תגובות