יפה כתבת בפשטות ובתמציתיות אך עדיין אני חושב שאין להשלות את הציבור בדברים לא מורכבים. נכון שכולם פה הגיבו (ובד"כ מגיבים) בצורה די הומוגנית וסוחפת אך נדמה לי שמפאת הזרם נשכח שעולמנו הוא עולם של פרדוקסים.
אני חושב שכדי שאבהיר את הבעייה שלי אני פשוט העתיק שיר מוכר של גדול הזמרים בדורנו לענ"ד, מלחין ומשורר אחד ויחיד:
אני מפנה מקום בפה לנשיקות שלך
מפנה מקום מסביב לשתיקות שלך
מפנה מקום בלב ללחיצות שלך
מפנה מקום בבטן שאוכל לבלוע אותך
אני מפנה מקום בתיבה למכתבים שלך
מפנה מקום בראש לשדים שלך
מפנה מקום בלחי לסטירות שלך
כל כך הרבה מקום ואת בשלך
את בשלך.....את בשלך
כל הרבה מקום את יכולה להישאר לישון
ואם תהייה לגמרי שלי
לא ישאר מקום בשבילי
אני מפנה מקום בארון לבגדים שלך
מפנה מקום באלבום לתמונות שלך
מפנה מקום מול האור לצללית שלך
מפנה מקום בחושך לנשימות שלך
אני מפנה מקום על הכר לשערות שלך
מפנה מקום בפינה לכפכפים שלך
מפנה מקום שאליו אוכל לברוח איתך
כל כך הרבה מקום ואת בשלך
ואת בשלך.....ואת בשלך
כל כך הרבה מקום שכמעט ואי אפשר לנשום
ואם תהייה לגמרי שלי
לא ישאר מקום בשבילי
--------------------------------
הנקודה שלי מתייחסת לפזמון:
"כל כך הרבה מקום שכמעט ואי אפשר לנשום ואם תהייה לגמרי שלי - לא ישאר מקום בשבילי."
נכון שציינת באמור למעלה בסוף הטקסט שלך "ונעלם", אך לא נראה לי שזה הדבר הרצוי. אנו מכירים את המושג "התכללות" מהחסידות אך לפי דעתי מידה זו היא הרסנית וגורמת לחורבן העולם. המידה העדיפה (ואשמח לשמוע אם אני טועה) היא "האחדות". לשמור על ציביון ולקבל כוחות ממה שאנחנו. לא התרפקות וזריקת כל כולנו לעבר שמיא. אנו מצווים לתקן בעולם, לעבוד ולשמור, לעמול קשה, ואין עלינו חובה להיעלם, להיות פסביים. TOO MUCH ענווה היא סוג של גאווה.
וזה לא שאני בעד להדגיש את עוצם ידינו, אלא רק לתת עוד פן, ולשמור על שפיות בעולמנו הנוטה להתכלל באור אינסוף.
[ליצירה]
קשה עדיין
יפה כתבת בפשטות ובתמציתיות אך עדיין אני חושב שאין להשלות את הציבור בדברים לא מורכבים. נכון שכולם פה הגיבו (ובד"כ מגיבים) בצורה די הומוגנית וסוחפת אך נדמה לי שמפאת הזרם נשכח שעולמנו הוא עולם של פרדוקסים.
אני חושב שכדי שאבהיר את הבעייה שלי אני פשוט העתיק שיר מוכר של גדול הזמרים בדורנו לענ"ד, מלחין ומשורר אחד ויחיד:
אני מפנה מקום בפה לנשיקות שלך
מפנה מקום מסביב לשתיקות שלך
מפנה מקום בלב ללחיצות שלך
מפנה מקום בבטן שאוכל לבלוע אותך
אני מפנה מקום בתיבה למכתבים שלך
מפנה מקום בראש לשדים שלך
מפנה מקום בלחי לסטירות שלך
כל כך הרבה מקום ואת בשלך
את בשלך.....את בשלך
כל הרבה מקום את יכולה להישאר לישון
ואם תהייה לגמרי שלי
לא ישאר מקום בשבילי
אני מפנה מקום בארון לבגדים שלך
מפנה מקום באלבום לתמונות שלך
מפנה מקום מול האור לצללית שלך
מפנה מקום בחושך לנשימות שלך
אני מפנה מקום על הכר לשערות שלך
מפנה מקום בפינה לכפכפים שלך
מפנה מקום שאליו אוכל לברוח איתך
כל כך הרבה מקום ואת בשלך
ואת בשלך.....ואת בשלך
כל כך הרבה מקום שכמעט ואי אפשר לנשום
ואם תהייה לגמרי שלי
לא ישאר מקום בשבילי
--------------------------------
הנקודה שלי מתייחסת לפזמון:
"כל כך הרבה מקום שכמעט ואי אפשר לנשום ואם תהייה לגמרי שלי - לא ישאר מקום בשבילי."
נכון שציינת באמור למעלה בסוף הטקסט שלך "ונעלם", אך לא נראה לי שזה הדבר הרצוי. אנו מכירים את המושג "התכללות" מהחסידות אך לפי דעתי מידה זו היא הרסנית וגורמת לחורבן העולם. המידה העדיפה (ואשמח לשמוע אם אני טועה) היא "האחדות". לשמור על ציביון ולקבל כוחות ממה שאנחנו. לא התרפקות וזריקת כל כולנו לעבר שמיא. אנו מצווים לתקן בעולם, לעבוד ולשמור, לעמול קשה, ואין עלינו חובה להיעלם, להיות פסביים. TOO MUCH ענווה היא סוג של גאווה.
וזה לא שאני בעד להדגיש את עוצם ידינו, אלא רק לתת עוד פן, ולשמור על שפיות בעולמנו הנוטה להתכלל באור אינסוף.
[ליצירה]
נגיעה יפה במתח שבין העולם של המילים לבין העולם האמיתי. המילים סופם להיגמר וקשה להכניס לתוכם את התחושות האנושיות של בן האדם שהם לא תניד מוגדרות.
[ליצירה]
תגובות