הבוקר מצא אותה שרועה ברפיון אברים על חציה של המיטה הזוגית שבביתה. היה לו צבע אפור חיוור, לבוקר, וריח של ביצה מקולקלת. ובפיה שוב טעם של גויה. כבר צחצחה שיניים עשרות פעמים ולעסה מאות מסטיקים, אך הטעם לא עבר. הבוקר היתה בטוחה שטעם המוות מגיע עמוק מקיבתה המתה. יתכן ובחציה נוצר נמק, ויתכן שכבר שלושת רבעיה אינם מתפקדים. כמובן שזו הסיבה לכך שאינה מסוגלת לאכול דבר. לקיבתה המתה אין יכולת לעכל יותר. המוות הזה מתחיל מהקיבה, היא ידעה, ועולה דרך הצינור הזה שמעביר את האוכל, נו, איך קוראים לו… ומשתלט על אזור הדיבור, הפנים והשיער ויורד עם הדם אל הרגליים. זה יקח רק עוד קצת זמן. לא עוד הרבה. הבוקר היא היתה בטוחה בכך. נשארה שוכבת על המיטה, לא היה כוח ברגליה לשאת אותה ובידיה לדחוף את הגוף שחציו מת אל העולם. ובשביל מה? במילא אין בעולם הזה דבר עבורה. הריח בדירה הקטנה היה כבד מנשא, ומפתח חדרה ראתה את המטבח, ערימות של כלים מלוכלכים בכיור, שקית חלב פתוחה על השיש ומקבלת זבובים משוררת לה מעל גבינת קוטג' מהשבוע שעבר. "אם ליאור היה פה" חלפה לפתע המחשבה בראשה "לא היה לי מה להביא לו לאכול…" המחשבה הזו הביאה את גופה להתישרות מסוימת, והיא ניסתה להזדקף במיטה, ומיד צנחה, לא מסוגלת להחזיק את גופה, "אם הוא היה פה, לא היה בידי הכוח לשאת אותו". "תרופות…" זמזם קול הרחק מאחורי אזניה, עמוק בתוך ראשה. היא השתיקה אותו בכדור שינה וגוועה בחזרה אל התהום ממנו התעוררה. ***************************************** "מה עם התרופות?" קול מאנפף נשמע מאחורי הדלת, ופרצוף חיוור התחבא מאחוריה. היא נאנחה שם, הרופאה, היא שמעה אותה נאנחת ואחר אומרת בקול עייף: " לאה, עוד לא 12:00, יש עוד רבע שעה". "אבל אני צריכה את התרופות! אני רוצה כבר ללכת הביתה!" "עוד רבע שעה" חזר הקול כתקליט סרוט בחוסר סבלנות וסגירת הדלת חתמה את השיחה. היא צנחה על הכסא שעמד מול חדר הרופאה והביטה ברגליה, שבקושי יכלו לשאת אותה. היא כבר לא זכרה מה גרם לה ללבוש את הנעליים הכחולות המכוערות האלה, ורק עכשיו שמה לב לכך שהן אינן מתאימות לחצאית האדומה שלבשה. היא הרגישה בועת חום עולה בה ומתפוצצת במרכז הגוף, בערך ליד הלב. גלים של חום התערבלו בתוכה. היה לה כל כך חם! אולי זה בגלל הסוודר הירוק, באמת העובדת הסוציאלית שאלה אותה למה היא לובשת סוודר ביום חם כזה. אבל היום היה יום ההולדת שלו, וזה היה הסוודר שלבשה ביום שלקחו אותו ממנה. גלי ערפל היתמרו למול עיניה והיא שקעה בעולם אחר. *************************************** הטופס היה מונח על השולחן . האיש תקע בידה עט ופקד " עלייך לחתום, ומיד!" "אני לא חותמת" הכריזה בקולה המאנפף. באותו היום השמש זהרה במרום השמים, למרות הקור האביבי, והיא ראתה במראה אשה יפהפיה ניבטת אליה. מנגינה עליזה התנגנה במוחה עוד מהבוקר ושריריה היו רחוצים ועירניים לאחר ההליכה שעשתה. וכפיפות הבטן. הבטן כבר כמעט נעלמה, היא בדקה בפרופיל מול המראה. רק סימנים חומים השאירו חותם זיכרון. הבוקר היא ידעה שיהיה טוב. בטוח יהיה טוב. היה לה כוח להלחם בכל העולם. "לאה'לה, את חייבת לחתום" אמרה אחותה בשקט ובשפתיים חשוקות " אם לא תחתמי, הם יקחו אותו בכוח". "למה שיקחו? את חושבת שאני לא יכולה לגדל אותו? את חושבת שאני אהיה אמא רעה? אני אוהבת אותו יותר מהכל, הוא הביא לחיי אור, ואני אעשה כל מה שאני יכולה בשבילו!" קולה עלה ועלה עד שסיימה את דבריה בצעקה. אחותה טמנה את פניה בשתי ידיה והיא לא ראתה אם עיניה הביעו יאוש או בכי. היה לה כוח. היא הרגישה אנרגיה זורמת בכל אבריה. היא ידעה שהיא צעירה ויפה ומסוגלת להיות אמא. "אם א-לוקים נתן לי אותו, זה בגלל שהוא האמין בי וידע שאני יכולה להיות אמא!" הפסיכולוגים בצד מלמלו ביניהם. היא לא שמעה מה אמרו. ******************************************** עורך הדין הראה לה את צו בית המשפט בעיניים מושפלות. "אני מצטער, לאה, " עיניו נמנעו לפגוש את עיניה. עיניה חלפו על מילים שלא הבינה "בתקופה המאנית... משמורת..... אפוטרופוס...... אימוץ......... צו כפוי........... " למטה הסתלסלה חתימה של הפסיכיאטר שדיבר איתה, מתחת למילים "מאנית דפרסיבית". "טפשים" סיננה "א-לוקים נתן לי אותו, והם חושבים שהם יכולים לקחת אותו!" "אני מצטער, לאה" חזר ואמר עורך הדין. "מצטער, מצטער, " אמרה בכעס "עכשיו לא עוזר להצטער. אני אקח אותו!? היא ניסתה לקום על רגליה ולרוץ לחפש אותו, אבל כל גופה כאב. היא הרגישה נמלים הולכות על גבה. איש בחלוק לבן תפס את זרועה. היא הספיקה עוד לזעוק "לאאאאאאא!!!!!!!" אבל אז המחט כבר היתה בתוכה. ****************************************** לשמים היה צבע אדום זוהר והיא חיפשה אודם שיתאים למזג האויר. על המיטה היה שפוך תיק האיפור שלה, והיא העבירה מעל עיניה צללית זהובה. היא הרגישה קלילה כמו הרוח ועדינה כמו יד של צייר. היא לא הלכה אלא ריחפה, והאנשים ברחוב חייכו אליה. קראה אל איש ברחוב " נכון שאני יפה?" ואפילו השתעשעה למראה המבט המבוהל שבעיניו והאופן בו הזדרז להתרחק ממנה. "זה הילד שלי, ליאור" סיפרה לבחורה שהתישבה לידה על ספסל בגן הציבורי ושלפה מתיקה תמונה שכבר הספיקה להתרפט, בו רואים אותו, ילד מתוק וחייכן, או לפחות איך היה נראה לפני שלוש שנים. "כשיהיה בן 18, יבוא לחפש אותי. קראתי לו ליאור, כי הוא הביא לי אור..." חיוך זוהר נח על שפתיה. הבחורה החזירה חיוך, והיא חשבה, בטח גם היא אוהבת אותה, וגם את ליאור, איך אפשר שלא לאהוב אותו, ילד שכולו אור...