לא, לא מדובר כאן בהבעת דעה פוליטית. לענ"ד אתר יצירה אינו הבמה להבעת עמדות פוליטיות. מדובר כאן בתחושה מאוד חזקה ומאוד כואבת, שבאה עלי בעקבות מה שקרה בחברון בכ"ה בטבת ה'תשס"ג, 30.12.2002. הפרטים המדוייקים אינם העיקר כרגע. לא שמותיהם של ארבעת שוטרי המג"ב, לא דרגותיהם, לא מהירותו של הג'יפ בשעה שנזרק ממנו עימראן אבו-חמדייה, בחור בן 17 וחצי, אל מותו. הפרטים הספציפיים של המעשה נמצאים בכתבה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", כתבה הראוייה לאלף חיזוקים על נסיונה לעורר הדים חזקים בציבור, ולמנוע את דחיקת ההתבהמות מסדר היום הציבורי. מה שחשוב כרגע זה שאנשים, הנמצאים שם כדי להגן עלינו, ניצלו את סמכויותיהם לאינטרסים אישיים, לאכזריות לא-אנושית, לא-יהודית ומבישה. בסדר, הם עשו את זה גם בעקבות הפיגוע בציר המתפללים בחברון. מצדיק? מצדיק?! לדעתם של רבים מאלה שדיברתי איתם, זה כן. ר צ ח (בבית-המשפט זה נקרא הריגה, כיוון שהם לא התכוונו להורגו כשזרקו אותו מן הג'יפ) של אדם חף-מפשע, אדם שהלך ברחוב, ירייה בעינו של ילד בן 9 שהלך לקנות ממתקים, הכאת ערבים רבים, גניבה מזקנים, דברים שלא התרחשו כחלק מתהליך מבצעי שבו נהרגים חפים מפשע, אלא סתם, מתוך תאווה, מתוך רצון לעשות את "סיבוב הפרידה" מחברון עם "הספק" כמה שיותר גדול - מוצדקים לאחר שנהרגו חבריהם של השוטרים. צר לי, אבל אסור לחלוטין לקבל את הטענה הזו! אין שום הצדקה למעשה שכזה, בדיוק כפי שמחבל מתאבד לא יוכל להצדיק את מעשהו בחיסול אביו הטרוריסט. דבר לא יוכל לגזול את זכותינו המוסרית על המדינה, זכות נצחית ותמידית, אך צידוקם וקבלתם של מעשים כאלה, מעשים מבישים, גוזלים בהחלט את עליונותנו המוסרית במלחמה זו. גוזלים בהחלט את נשמותינו. איני חושב שאני מביע כאן דעה אישית, כשלְאַחר צריך שתִהְיה דעה אחרת. לדעתי, שאני בטוח בה, הוקעת המעשה הזה חייבת להתבצע ע"י כל אחד ואחד - ואיני מדבר על יציאה להפגנות והחתמת עצומות. אני מדבר על אנחה של שאט-נפש בשעה שקוראים את הדברים האלה, על הוקעתם של מבצעי המעשים. אני מדבר גם על הפסקת השימוש בסיסמאות הגזעניות של "אין ערבים - אין פיגועים", "ערבי טוב זה ערבי מת", "ערבי גבר זה ערבי בקבר", "מוות לערבים" ; על הקריאה הרגשית וחסרת-המודעות לאחר פיגוע שיש לחסל את כ-ו-ל-ם. אני מדבר על הבנה שמעל הגדרתם של הערבים כאויב, אדם ערבי הוא אדם שנברא בצלם אלוקים, ולאיש אין זכות לקפח את חייו ולהתעלל בו בגלל תאוות אישיות. רק כך נוכל למנוע את חזרתם של מקרים שפלים שכאלה, ונביא את חזרתו של המוסר היהודי, הטוב כ"כ למקומו. הייתי השנה בפולין. חזרתי לפני קצת יותר מחודש. חלק מהשינויים הרבים שעברו עלי שם, הוא גדילתה במידה עצומה של שנאתי לגזענות. לא אכנס לשמות, אין בי שום רצון להסיט את העניין ולעורר פולמוסים. הגזענות היא אם כל רע. ושוב, כדי שיהיה ברור - אין לזה שום קשר לעמדה פוליטית. יש לזה קשר למה שיש אצל כל אחד ואחת מאיתנו - לב ונשמה. __________________________________ בעיתון פורסם בשבת, בתוך הכתבה, שירו של נתן אלתרמן, שנכתב ב-1948 לאחר שנפוצו שמועות על מעשי אכזריות שבוצעו ע"י הכוחות הישראליים שכבשו את העיר לוד בתושביה הערבים של העיר. כך כתב אלתרמן:     חצה אלי ג'יפ את העיר הכבושה נער עז וחמוש, נער כפיר וברחוב המדובר, איש זקן ואישה, נלחצו מפניו אל הקיר והנער חייך בשיניים חלב, אנסה המקלע - וניסה. רק הליט הזקן את פניו בידיו, ודמו את הכותל כיסה. זה צילום מקרבות החירות, יקירים, יש עזים עוד יותר, אין זה סוד, מלחמתנו תובעת ביטוי ושירים - טוב ויושר לה, אם כן, גם על זאת ויושר לה, אם כן, על מקרים עדינים אשר שמם במקרה 'רציחה' ויושר על שיחות של שומעים מבינים על בנות-צחוק של ויתור וסליחה. ... כחוגרי כלי לוחם, ואנחנו אתם מי בפועל, ומי בטפיחת הסכמה נדחקים במלמול של הכרח ונקם לתחומם של פושעי מלחמה."     תגובתו של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, היתה, "יישר כוחך על התוקף המוסרי ועוז הביטוי. היית לפה, פה טהור ונאמן, למצפון האנושי. אם מצפון כזה לא יפעל בימינו בימים כאלה, לא נהיה ראויים לגדולות ולנצורות שניתנו לנו עד כה." אני מקווה שבקרוב מאוד יגיע היום, שהחל מהימין הקיצוני ועד לשמאל הקיצוני, דברים אלו יהיו ברורים לכולנו.