ב"ה
כרגיל, יפה ביותר.
זאת דוגמא טובה לחסרונות הניקוד - אם היית כותב בלי ניקוד, לא היינו יודעים אם במילה "יבצר" ה-ב' דגושה או לא, וכך בעצם המילה היתה מכילה את שתי המשמעויות - המשמעות הדושה והמשמעות הבלתי דגושה. בניקוד אתה חייב להחליט לפי איזה משמעות לנקד, וכך אתה מחליש את המשמעות השניה...
אבל בכ"ז לא רע בכלל.
הדיון אתך על עניין הניקוד בוודאי לא ייגמר לעולם :)
אני מודע היטב לכך שלעתים הניקוד מגביל את הפרשנות, במקרים שכאלה לפעמים אני מוותר עליו (למרות שזו אובססיה, אני מודה).
מכל מקום, במקרה דנן הדגש בב' הכרחי (משלים את נ' הנפעל) והמלה בניקודה הנוכחי כוללת את שתי המשמעויות, שכמובן כיוונתי אליהן. חן חן על ההבחנה ועל ההתייחסות!
נ.ב.
שימי לב דווקא לרווח שיצא לי מן הניקוד. לולא ניקדתי את המלה "שִׁנֵּינוּ" נאלץ הייתי לכתוב בכתיב מלא "שינינו". וכעת שניקדתי ונמנעתי מהיו"ד, יכול הקורא לזרוק לרגע את הניקוד ולקרוא "שנינו", וזה מוסיף נופך.
<נעל חרג ממנהגו ופרשן את עצמו.>
השיר יפה, אך קשה לי להסכים עם המסר העולה ממנו: בשיר אין הכאה על חטא. וכאשר אין הכאה על חטא, אין יכולת לצמוח! כמו שאומר הרמב"ם, שאחד משלושת חלקי התשובה היא הכרת החטא, בנוסף על חרטה על העבר ותיקון לעתיד. וכאשר אחד משלושתם לא קיים, שיניך תמשכנה לאכול בוסר.
[ליצירה]
.
ב"ה
כרגיל, יפה ביותר.
זאת דוגמא טובה לחסרונות הניקוד - אם היית כותב בלי ניקוד, לא היינו יודעים אם במילה "יבצר" ה-ב' דגושה או לא, וכך בעצם המילה היתה מכילה את שתי המשמעויות - המשמעות הדושה והמשמעות הבלתי דגושה. בניקוד אתה חייב להחליט לפי איזה משמעות לנקד, וכך אתה מחליש את המשמעות השניה...
אבל בכ"ז לא רע בכלל.
[ליצירה]
מישי היקרה!
הדיון אתך על עניין הניקוד בוודאי לא ייגמר לעולם :)
אני מודע היטב לכך שלעתים הניקוד מגביל את הפרשנות, במקרים שכאלה לפעמים אני מוותר עליו (למרות שזו אובססיה, אני מודה).
מכל מקום, במקרה דנן הדגש בב' הכרחי (משלים את נ' הנפעל) והמלה בניקודה הנוכחי כוללת את שתי המשמעויות, שכמובן כיוונתי אליהן. חן חן על ההבחנה ועל ההתייחסות!
נ.ב.
שימי לב דווקא לרווח שיצא לי מן הניקוד. לולא ניקדתי את המלה "שִׁנֵּינוּ" נאלץ הייתי לכתוב בכתיב מלא "שינינו". וכעת שניקדתי ונמנעתי מהיו"ד, יכול הקורא לזרוק לרגע את הניקוד ולקרוא "שנינו", וזה מוסיף נופך.
<נעל חרג ממנהגו ופרשן את עצמו.>
[ליצירה]
***
השיר יפה, אך קשה לי להסכים עם המסר העולה ממנו: בשיר אין הכאה על חטא. וכאשר אין הכאה על חטא, אין יכולת לצמוח! כמו שאומר הרמב"ם, שאחד משלושת חלקי התשובה היא הכרת החטא, בנוסף על חרטה על העבר ותיקון לעתיד. וכאשר אחד משלושתם לא קיים, שיניך תמשכנה לאכול בוסר.
[ליצירה]
אוי, איך לא ראיתי את השיר הזה עד ההמלצה?!
טוב,
אני אובססיבית למצלולים, אז לאור משחקי המילים ושפע המצלול בשיר הזה, הוא בעיני אחד היותר-טובים שלך.
[ליצירה]
פייי, וואי וואי וואי
פשוט - כל שמות התואר הנפלאים והתקניים כבר נכתבו על ידי בהתייחס ליצירותיך.
אז עברתי לאלה שבסלנג.
ולמען הסר ספק, במידה ובכל זאת לא הובנתי:
מ ד ה י ם!
[ליצירה]
וויייי
דקות שלמות הייתי בשוק והלב עמד במקום.
הסיפור חזק וכואב מאין כמוהו.
אחחחח...
למחוק מהפלאפון, למחוק ממקומות אחרים...
מכיר את זה.
רק מהראש אי אפשר, פשוט לא מצליחים, למחוק.
עצוב.
בכל זאת, איכשהו לקום ולחיות.
איכשהו.
[ליצירה]
מכיר את התחושה.
מתוארת יפה.
חייב לומר פה שאני לא מסכים עם תום. "חווית החורבן והגאולה" שהיא מתארת לא יכולה להחליף את האבל על בית המקדש.
זאת אומרת - ברור שברבדים מיסטיים,מופשטים, השורש של כל הטראגי בעולם הוא אחד, אבל ברובד אקזיסטנציאלי (=קיומי) אני לא מקשר בין הצער שלי, נגיד, על חבר שמת, או בחורה שזרקה אותי, או אבדן של כסף, לאבל על חורבן בית המקדש, שלא ראיתי בחיים, ושהתיאורים של דם הקרבנות שהגיע לגובה הברכיים בעזרה בערב פסח לא ממש עושים לי את זה.
זה קצת "איזי לייף" להגיד לעצמי: וואללה, לא מדבר אליי בית המקדש? לא נורא, ניזכר בכל ההתבאסויות שהיו לי בחיים, וזה בעצם אותו דבר.
יש משהו כן ואמיתי לשים את הדברים דוגרי על השולחן ולומר "עזובותי בית המקדש".
ומאידך, יפה בעיניי החלטתה של הכותבת לא להשלים עם המצב שאצלה "הכול אטום", ולבכות.
[ליצירה]
באיחור ניכר אני מגיב, ולא 'כפת לי.
(א) כי שיר כזה מקסים לא ראיתי כל כך הרבה זמן...
(ב) כי אתה מצליח לעשות שימוש כל כך מלאכי ונפלא בחריזה.
(ג) כי גם אני שירתתי באותו גדוד, ועשיתי טירונות באותו בסיס, ולא מלאני לבי לכתוב על זה שיר, להגביה עוּף מעל הג'יפה של הטירונות ולכתוב במבט-על. אשריך בעולם הזה, העולם הבא כבר קטן עליך.
[ליצירה]
שיר יפה, ידידי.
ולהלן השאלות:
(1) כלפי מי הדברים אמורים? האם אתה מכיר משוררים שכל שירתם דאווין, והם בעצם חלאות? או סתם יצורים עבשים ללא כל לחלוחית?
(2) בטח שמשה רבנו כתב שירים ("אז ישיר" ועוד, וכל התורה היא שירה אחת גדולה) אבל זה אשכרה לא משנה. המשפט "שנינו יודעים מי הגדול מבין שניהם" למה הוא טוב? כלום אפשר לה לאומתנו בלא אחד מהם?!
[ליצירה]
אני דווקא שמעתי וזעתי. וכל מי שיקרא את זה, אם הוא לא ממש אדיש, יזוע אתנו ויצטרף לצרחה.
סוף סוף, היא צרחת הקיום שלנו.
וככל שהצרחה יוצאת מתוכך בשיקוף יותר צלול, כך מתחוורת לה האותנטיות שלה.
והיושב בשמים חייב לשמוע, ולחוס, ולהציל.
תגובות