אור לכט בניסן
וַהֲגַם שֶׁפָּרַצְנוּ לִנְגֹּס מִן הַבֹּסֶר
מַדּוּעַ תִּקְהֶינָה שִׁנֵּינוּ?
וְאַף שֶׁקָּהוּ
נַחֲזִיק נָא יָדַיִם
מִמְּקוֹמִי
מִמְּקוֹמֵךְ
וּלְעֵת תֶּחֱזַקְנָה שִׁנֵּינוּ
יָצִיצוּ עֲנָבִים
וְדָבָר לֹא יִבָּצֵר
מֵאִתָּנוּ
יאיר
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] . ב"ה כרגיל, יפה ביותר. זאת דוגמא טובה לחסרונות הניקוד - אם היית כותב בלי ניקוד, לא היינו יודעים אם במילה "יבצר" ה-ב' דגושה או לא, וכך בעצם המילה היתה מכילה את שתי המשמעויות - המשמעות הדושה והמשמעות הבלתי דגושה. בניקוד אתה חייב להחליט לפי איזה משמעות לנקד, וכך אתה מחליש את המשמעות השניה... אבל בכ"ז לא רע בכלל. [ליצירה]
- [ליצירה] מישי היקרה! הדיון אתך על עניין הניקוד בוודאי לא ייגמר לעולם :) אני מודע היטב לכך שלעתים הניקוד מגביל את הפרשנות, במקרים שכאלה לפעמים אני מוותר עליו (למרות שזו אובססיה, אני מודה). מכל מקום, במקרה דנן הדגש בב' הכרחי (משלים את נ' הנפעל) והמלה בניקודה הנוכחי כוללת את שתי המשמעויות, שכמובן כיוונתי אליהן. חן חן על ההבחנה ועל ההתייחסות! נ.ב. שימי לב דווקא לרווח שיצא לי מן הניקוד. לולא ניקדתי את המלה "שִׁנֵּינוּ" נאלץ הייתי לכתוב בכתיב מלא "שינינו". וכעת שניקדתי ונמנעתי מהיו"ד, יכול הקורא לזרוק לרגע את הניקוד ולקרוא "שנינו", וזה מוסיף נופך. <נעל חרג ממנהגו ופרשן את עצמו.> [ליצירה]
- [ליצירה] אין לי הרבה מה להוסיף על מה שכבר נאמר ובכל זאת. אהבתי מאד. אופטימי? [ליצירה]
- [ליצירה] *** השיר יפה, אך קשה לי להסכים עם המסר העולה ממנו: בשיר אין הכאה על חטא. וכאשר אין הכאה על חטא, אין יכולת לצמוח! כמו שאומר הרמב"ם, שאחד משלושת חלקי התשובה היא הכרת החטא, בנוסף על חרטה על העבר ותיקון לעתיד. וכאשר אחד משלושתם לא קיים, שיניך תמשכנה לאכול בוסר. [ליצירה]
- [ליצירה] יאכלו ענבים וישבעו! [ליצירה]
- [ליצירה] ועוד יצירת בציר: [ליצירה]
- [ליצירה] עוד שיר על בציר: [ליצירה]
- [ליצירה] אוי, איך לא ראיתי את השיר הזה עד ההמלצה?! טוב, אני אובססיבית למצלולים, אז לאור משחקי המילים ושפע המצלול בשיר הזה, הוא בעיני אחד היותר-טובים שלך. [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי. ומתחשק לי ענבים. [ליצירה]
- [ליצירה] פייי, וואי וואי וואי פשוט - כל שמות התואר הנפלאים והתקניים כבר נכתבו על ידי בהתייחס ליצירותיך. אז עברתי לאלה שבסלנג. ולמען הסר ספק, במידה ובכל זאת לא הובנתי: מ ד ה י ם! [ליצירה]
- [ליצירה] איתך, אדם. ולילד: הדמוניזציה פה באמת לא משרתת אף מטרה. בכלל אין עניינה כאן "שירות מטרות". יש כאן הכרה די מעצבנת ברֶשַע שמסתובב כאן, עוטה מדים בגאון. צריך להסתכל למציאות בעיניים. אם אתה טוען שפגשת אותם ואתה חושב אחרת זה עניין אחר (ואני חולק עליך מכל וכל --- בנאדם שמרביץ לשמה - 'חרא עליהם שיישרפו' וכאלה [תנ"צ שחם] - הוא בנאדם??). אבל כיוון שככה אדם חווה את העסק -- אז מה אתה רוצה ממנו? שיתאר את היס"מניקים באופן אוהד יותר, בניגוד למה שהוא חושב באמת, רק בשביל לקדם איזושהי מטרה?? אתה פעם כתבת סוג כזה של טקסט "כדי לקדם מטרה"?? ממש טענה שלא ממין העניין. [ליצירה]
- [ליצירה] כמה מלים לטל רעות (אם טרם נטשה את השרשור) אגיב לדברייך אחת לאחת, לפי סדר הסעיפים. א. כתבת: "פעם האשה הייתה קרובה בצורה טבעית לכל זה". ייתכן שכן, ייתכן שלא, זאת אי אפשר לנו לדעת. אבל עובדה ידועה היא, שבקרב אוכלוסיית הנשים שלטה אנאלפבתיות גמורה, נשים נחשבו כאוכלוסיה "מאותגרת שכלית", כך שהוגים כמו רס"ג ורמב"ם דיברו עליהן בחמלה כמי שאינן יכולות להגיע אל האמיתות האלוהיות בשכלן, רס"ג בספרו מניח שניתן היה להגיע לאמיתות כמו מציאות ה' ואחרות בכוחות עצמנו, ואחת הסיבות לשליחת הנביאים, היא כדי "לא להניח בלי דת" את אלו שלא יגיעו לתובנות האלה בעצמן, למשל נשים וילדים. חסר מימרות בש"ס ובחכמי המחשבה על רפיסותן השכלית של נשים?! על חומריותן וצרות עיניהן?! אין מה לעשות. נשים נחשבו - בדרך כלל - לטיפשות, ואולי באמת היו ככה, כי כשבשום חברה לא ניתנה להן זכות בחירה ולא החשיבו אותן כבעלות דעה, כשלא לימדו אותן תורה כי זה כמו ללמד תִפְלוּת - שהרי היא עשויה להוציא את הדברים לדברים בטלים - - - אם זה מה שהחברה מצפה מבנותיה אלפי שנים, נבואות הרי מגשימות את עצמם. מה שאני אומר בעצם, הוא שדי לקרוא את ההתייחסות לנשים במרוצת השנים כדי להבין, שהטענה ש"פעם היו קרובות יותר בצורה טבעית..." שייכת למין אפולוגטיקה מודרנית של חוגים דתיים מסוימים, וחוטאת לאמת ההיסטורית. ב. לגבי "הרבנית נעמי שפירא" אני חייב, פשוט חייב, הערה 'קטנונית'. אם היא דמות תורנית רצינית וחשובה בעינייך, מן הסתם איננה זקוקה לתואר הרבני של אישהּ כדי לפאר בו את עצמה; ואם איננה דמות שכזאת, מדוע להזכיר את התואר הזה שממילא אינו אומר עליה דבר? אני מאוד מקווה שהתואר "רבנית" יעוף מן העולם. הוא - מבחינה קטגורית - אינו מכבד את מי שממיתות עצמן באהלה של תורה, מקסימות נותן להן צל"ש על בחירת בן זוג שיש עליו תואר שעובר אליהן עם הטבעת. ולגופו של עניין, קצת מגזימים היום עם הקטע שנשים מתפללות בבית הכנסת רק עד שנולדים ילדים. חוץ מהנקה, שסיכמתי עם ארוסתי שאת זה אני לא עושה, למה שאני לא אטפל בילדים? לא צריך להפסיד תפילה במניין. במקומות מסוימים יש מניינים מוקדמים ומאוחרים, ואפשר להסתדר. אני מסכים לחלוטין שיש תמורה בעבודת ה' לאחר הנישואין (בקרוב ממש, בעזרת ה'!), אבל היא אצל גברים ונשים כאחד. אין לי מלים לתאר את עומק הפספוס וההפסד שיש בכוחות רוחניים נשיים שהולכים לאיבוד לאחר החתונה, בכריעת ברך אווילית מול אברכים מהוללים, עמוסי ש"ס ופוסקים. ג. את מתארת את מנייני הנשים כתופעה לא חיובית, משום שהיא בעינייך "ניסיון להשתוות לגבר". יש לי ניסוח אחר: יש כאן התחקות אחר מודל ישן נושן של עבודת ה'. גם מי שהולכת לעזרת נשים מסתכנת בהגדרת פעולתה כ"נסיון להשתוות לגבר", שהרי כידוע בבתי כנסת עתיקים לא הייתה עזרת נשים, אבל אתערותא דלתתא דרשה את זה. האם תגני את זה?? כשאני רואה שמישהו מצליח, ולא משנה באיזה תחום בחיים, זה גורם לי לרצות ללכת בדרכיו. אין אפס, כמתפלל ותיק במניין, אני אוהב את זה. גם כשאני עייף ובלי כוחות, יש לי מניין שסוחב אותי, וגם דואג להעלות את התפילות שלי שם למעלה. תראי מה ריה"ל כותב על תפילה במניין. הוא אמר שגם כשיש כמה יהודים שלא מהווים מניין, בכל זאת עדיף שיתפללו יחד, בשל הסיוע ההדדי בפנייה אל האל. במלים אחרות, לא הריטואל הוא המגרה, אלא העומק הדתי והרוחני שמאחוריו, ואשרי מי שיודע ויודעת לזהות גירוי רוחני ולדבוק בו. עד כאן דבריי. מקווה שלא הלאיתי, ושלא פגעתי באיש. [ליצירה]
- [ליצירה] לרונית, הדרך הכי טובה לדעתי להחיות את מה שנשאר מהם, היא לקרוא וללמוד על החיים שלהם (כי מתמקדים הרבה באיך הם מתו - שזה חשוב, ללא ספק - ושוכחים איך הם חיו) וכך להתחבר אל הנפשות שהיו. [ליצירה]
- [ליצירה] וואלה, זה אופטימי! מגניב.... [ליצירה]
- [ליצירה] לאקומה נא! אני מסכים לדברייך, ש"בפסיכואנליזה אכן יש משהו, ויותר מזה, והיא אכן ריפאה". אפילו מאוד מסכים. גם בסיפור עצמו רואים שאחרי שהמטופל (אני) מקבל בפרצוף את משפט המחץ ("כי הרגל שלך משותקת"), הרגל משתחררת מהשיתוק. ברגע שהלא מודע הצליח לשדר את המסר בהצלחה, כבר אין לו צורך בשיטותיו הפרימיטיביות, האלימות. אבל צדקת בזַהוֹתך ציניות מסוימת בסיפור, והיא מופגנת כלפי יהירותה של הפסיכואנליזה בחושבה שהיא יודעת הכול, ותמיד. אם חלמתְ על שעונים בלילה, זה אומר שהמחזור שלָך מתעכב. אם שברת את הרגל, אתה בוגד במישהי. וכמובן, איך אפשר בלי התסביך האדיפלי הקדוש, וחרדת הסירוס שכל גבר מאיתנו כמובן חווה. ואיך אמר רבנו זיגמונד: "אני מטפל במתנגדי שיטתי כשם שאני מטפל במטופלים בקליניקה". האמת, נראה לי שתכל'ס אנחנו מסכימים. אז שבוע טוב שיהיה לכולם, ו... תנו לסופראגו לנצח! [ליצירה]
- [ליצירה] מכיר את התחושה. מתוארת יפה. חייב לומר פה שאני לא מסכים עם תום. "חווית החורבן והגאולה" שהיא מתארת לא יכולה להחליף את האבל על בית המקדש. זאת אומרת - ברור שברבדים מיסטיים,מופשטים, השורש של כל הטראגי בעולם הוא אחד, אבל ברובד אקזיסטנציאלי (=קיומי) אני לא מקשר בין הצער שלי, נגיד, על חבר שמת, או בחורה שזרקה אותי, או אבדן של כסף, לאבל על חורבן בית המקדש, שלא ראיתי בחיים, ושהתיאורים של דם הקרבנות שהגיע לגובה הברכיים בעזרה בערב פסח לא ממש עושים לי את זה. זה קצת "איזי לייף" להגיד לעצמי: וואללה, לא מדבר אליי בית המקדש? לא נורא, ניזכר בכל ההתבאסויות שהיו לי בחיים, וזה בעצם אותו דבר. יש משהו כן ואמיתי לשים את הדברים דוגרי על השולחן ולומר "עזובותי בית המקדש". ומאידך, יפה בעיניי החלטתה של הכותבת לא להשלים עם המצב שאצלה "הכול אטום", ולבכות. [ליצירה]
- [ליצירה] חמווד... איזה סוג אני? [ליצירה]
- [ליצירה] עורר בי מחשבות לשעה קלה. יש לך ראייה חדה, מבריקה. [ליצירה]
- [ליצירה] חמוד מאוד [ליצירה]
- [ליצירה] תעלומה. [ליצירה]
תגובות