רציתי לנטוש הספינה מאחור רציתי לנטוש ולא לחזור אך משהו בתוכי בי עצר משהו בתוכי נחרד ואמר: שובי הביתה, שובי ילדה- הן כאן לא תרגישי עוד אבודה, כאן ילדתי עליך אגן ואשמור הביטי קדימה ולא לאחור. ואני... מושיטה אליך ידיי פוקחת עיני, חיוך על שפתי בלב חושש, בלב רוטט אזעק את מילותי... אנא אהוב... בקר עוד בשדותי. ואם קולי ניחר והצעקה אינה נשמעת הן זאת משום שחוששת בה לגעת, כל נגיעה בזעקה, כל צליל הבוקע מגרוני נוסקת אני למרחק... בדוק... לדאבוני. ובמשיכת החבל... הבטחנו זו לזה נרפה מהחבל, נעשה יחד צעד, באמצע הדרך, נפגש במבט. אף אם עדיין עטויה בשכבות נביט קדימה ונתחיל לצעוד. עודני מחזיקה בקצה החבל נשליך מהספינה דברי ההבל, אחזור על המשפט עוד ועוד נביט קדימה... ונתחיל לצעוד. ************************ המעידה. והחבל שאחזתי, נשמט מידיי דמעות הכאב שוטפות את עיני, אל מצולות הים נזרקת שנית אעצום עיני, בכאב לא אביט. הכאב מפלח גופי שוטט הוא דם ואני לבדי, לבדי!