בס"ד. אור לכג' ניסן ה'תשס"ג. למ', שאותה אני כל כך אוהבת. ------------------------------------------------------- את תמיד שואלת למה אני לא מטלפנת, או כותבת. ותמיד- אין לי מה לענות. אז אני כותבת לך. אני לא יודעת מה את זוכרת מאז, ועד כמה הזכרונות תופסים אצלך מקום מרכזי. אבל אצלי- אצלי הם עוד חיים וקיימים, מלווים אותי לכל מקום. את פרצת לך , כך פתאום, אל תוך חיי. כמו כולם. הצגת את עצמך וחייכת. כאילו כלום. כאילו שאת הראשונה שעושה את זה. דיברת וראיתי שאת נבוכה, אבל ידעתי שגם זה יעבור. כמו אצל כולם. אחר כך שוחחת עם אילנה על בגדים וחיתולים, ואיך מפעילים את הכסא, ומה יקרה אם---- בשלב הזה שתקתי, כי ידעתי שגם אם אני אדבר, את לא תביני. אני נורא התרגשתי, ואת לחשת "נתראה" , והלכת. עוד פגישה. עוד זכרון לשרשרת הזכרונות שלי. את מבינה? כל החיים שלי הם בעצם מצעד של אנשים טובים ונחמדים שבאו לעזור לרגע, והלכו. פנו לעיסוקיהם. לחיים שלהם. והשאירו אותי מאחור. לא, אל תרגישי רע, את לא הראשונה וגם לא האחרונה. כשאמא מתה (לא נפטרה, מתה), הייתי קטנה מאד. קטנה ונכה. ואבא לא רצה אותי. אבא שלי לא רצה אותי. האדם שהיה אמור לאהוב אותי הכי בעולם לא אהב אותי. לא רצה אותי. כי אני כזאת. כי הגוף שלי מעוות. לא יציב. מנוון. אילנה תמיד אומרת שאני יפה, אבל אני יודעת שהיא משקרת. גם היא מרחמת עלי ולא מוכנה להודות בזה. איך אני יכולה להיות יפה אם אני כזאת??? במשך כל החיים שלי לוו אותי האנשים שרחמו עלי, והאנשים שנטשו אותי. לרוב, היה מדובר באותם האנשים. הם באו והלכו, בזה אחר זה. נוגעים לרגע , ונמוגים. ואני- מנסה להאחז בהם... הילדות שלי עברה עלי אצל משפחות אומנות. האמת היא, שאני לא זוכרת הרבה מהתקופה. גם אז לא תפקדתי הרבה, אבל אז, לא חשבתי על זה. לא על זה שאני נכה. ( נכה, ולא מוגבלת או חולה או איך שלא תקראי לזה.) לא חשבתי על זה שלא רוצים אותי, ובעיקר- לא רחמתי על עצמי. פשוט חייתי. התגלגלתי לאיטי במורד החיים. לבית ת' הגעתי אחר כך. אחרי ששוב פעם דחו אותי. והחיים שלי נמשכו. בית ספר- בית הגלגלים- ושוב חזרה לבית ת' שהפך להיות הבית שלי. מדי שנה, נכנסו לחיים שלי אנשים חדשים, כמוך. את זוכרת את חני? היא הדריכה אותי במשך 3 שנים, ואפילו שמרה איתי על קשר. ופתאום- השנה היא לא רצתה לדבר איתי, ניסתה להסביר לי שאני אובססיבית מדי. לפעמים, אני חושבת, שאנשים לא מבינים שגם לי יש רגשות. שאכפת לי, שכואב לי, שאני מתביישת ורוצה ובוכה ונפגעת וכועסת. אנשים חושבים שאצלי זה לא קיים. ואם זה קיים- אז רק בצורה ילדותית. אני בת 16. גיל שבו בנות אחרות חיות את החיים שלהן, פורחות. חוות כל כך הרבה. רואות, מרגישות. ואני- פה. אני בת 16. לא מסוגלת לעשות כמעט שום דבר לבד. החוויה היחידה שאני חווה היא תסכול. את זוכרת איך ניסיתן לקלח אותי יום אחרי יום בקיטנה? 3 בנות מקלחות ילדה גדולה. בלי כסא מקלחת. בטח חשבתן שאני כבר לא מתביישת, כי אני כבר רגילה לזה. (נו, היא כבר עושה את זה 15 שנים...) אבל אני התביישתי. ממכן. מעצמי. גם אני לא הייתי רוצה אותי במצב כזה. אז מה הפלא שאחרים לא רצו אותי. כשאחיות שלי פגשו אותי בפעם הראשונה, הן שאלו אותי איך זה להיות בכסא גלגלים. מה הן רצו שאני אענה? שאני נהנית מכל רגע? הן לא הבינו כשנפגעתי וכעסתי. מה היא עושה מזה עניין? הן קנו לי מתנות וחשבו שהכל בסדר. עכשיו אחותן הקטנה והנכה תשמח. (תשתוק) אבל שום דבר לא היה בסדר. איפה הן היו כל השנים כשעברתי ממשפחה למשפחה? למה הן נזכרו בי רק עכשיו? איפה היתה המשפחה שלי כל השנים? איפה--- כשהן באו, ניסית להסביר להן עד כמה חשוב לי הקשר איתן. לא נראה לי שהן הבינו. הן חשבו שאפשר לקפוץ, לבקר, וללכת. הן לא הבינו כמה תקוות אני תולה בקשר הזה. בכל שבוע אני מדברת עם הפסיכולוגית בבית ת'. אני מדברת איתה על הכל. על אבא, ואמא, על החברים שלי מבית ת', על המשפחה שאין לי. על האחיות שלי, והכעסים שלי והפחדים. הכל. אני מספרת לה את כל מה שסיפרתי לך אז. איך שאני באמת רוצה להיות טובה, ואיך שהרע והעצוב משתלט עלי, ואני בוכה וצועקת, ואז שותקת. ובעיקר- לא רוצה. לא רוצה כלום. אף אחד. ובסוף- אני מבקשת סליחה, אבל מבפנים עדיין מרגישה איך אני רעה. (אני זוכרת איך דברת אלי, ובכית, התחננת שאשתה, ואני- לא הגבתי. אבל מבפנים, גם אני בכיתי.) הרבה אנשים פגשתי בחיים שלי, ותמיד ידעתי שהם שונים ממני. כמה רציתי להיות כמותם. כמוך. לחייך לרחם ואז ללכת. ------------------------------------------------------ מוקדש למ' שאותה אני כל כך אוהבת. המכתב הזה התבשל אצלי הרבה זמן. כמעט 9 חודשים עברו מאז שהכרתי את מ', אז בת 15. ביליתי במחיצתה 10 ימים (ולילות) ארוכים. למדתי הרבה עליה, וגם עלי ובעיקר על החיים שאותם תמיד קיבלתי כמובנים מאליהם. במהלך הימים הללו, וגם קצת אחר כך, דיברתי עם מ' המון. ובכל זאת היו יותר מדי דברים שלא נאמרו. המכתב הזה בנוי מדברים שנאמרו בשיחות בינינו ובעיקר מאותם דברים שנאמרו בין השורות. יש פה ערבוב בין דברים ששמעתי, ובין התחושות (אולי ייסורי המצפון ) שלי. אני לא יודעת אם ניסיתי להגיד משהו במכתב הזה, ואם לסיפור הזה יש מסר או איזשהו הגיון פנימי. הוא יצא מבולבל וקטוע. אבל אני משערת שכזה הוא אופיים של מחשבות , רגשות. יוצאות , משפריצות, מסדרות את עצמן על הדף במין צורה חסרת בסיס. אשמח לקבל הארות (וגם הערות.) גם אני רציתי לבוא ללטף לשאול "הכל בסדר?" ואז ללכת. אבל אני ידעתי שלא ככה מרפאים פצעים. וכל חיוך נוסף מעמיק את הפצע שלעולם לא יגליד. גם אני רציתי להיות כמוך לבוא לשאול לתמוך ואז ללכת. אבל אני- אני נולדתי בצד הלא נכון של המתרס בצד החלש הנתמך הצד שלא יכול לקום וללכת.