בס"ד יום הזכרון לרבין. אני צועקת- ואיש לא שומע סוגרת ומסוגרת בין קירות לבנים קפואים אני בוכה ואיש לא רואה לאיש לא אכפת ואני יכולה להמשיך ולהסתובב סביב עצמי וליפול שדודה על האדמה שהיתה אדמתי. קולי כלוא באוויר הדחוס. דמעותי על לחיי. ---------------------------------- ברדיו- שירי זכרון ליצחק רבין. האיש והאגדה. האיש והמורשת. שלום חבר. אני מקשיבה ותוהה אם אי פעם הוא היה גם חבר שלי. האם הוא הקשיב גם למה שלי היה להגיד לצעוק לבכות. או שמא- עבורו הייתי רק פרופלור מתנודנד ברוח. שאין לייחס לו כל משמעות. לא, אני לא הייתי חלק ממחנה ה"שלום". ומורשתו אינה מורשתי. כואב לי עליו, על יצחק. אבל לפעמים- אני מנסה להזכר בתקופה של קודם הרצח ונתקפת בהרבה רגשות קשים בעיקר תסכול. התחושה הזאת של הבדידות הלבד הזעקה האיומה שקורעת את חלל האוויר אך נותרת ללא מענה. אני מקווה מאד שמה שכתבתי לא נכלל בגדר הסתה... וגם אם כן- יש דברים שצריכים להאמר.