ימים שלפני סוכות היו ואנחנו עמדנו בדוכן בשוק ארבעת המינים. אל השוק באו כתמיד יהודים מכל הסוגים. הלולבים דרך משל, באו עם מעין מבט של חשיבות בעיניהם, כאומר: בקיאים אנו בהלכות החג ובכל דקדוקי הידור דקים שבדקים ובכל מחלוקות ראשונים ואחרונים ואף בענייני מנהג. רואה אתה בלולבים, שנהנים הם מעצם המשמוש בלולב, מעיון מדוקדק מן המדוקדק באתרוג, כביכול עניין הוא לעצמו אותו פשפוש. ודבר זה תמוה הוא, שאפילו לשיטת ירושלמי שמצווה אף בבניית הסוכה ולא רק בישיבה בה ולפיכך הבונה מברך "שהחיינו", כל זה במצוות סוכה ולא במצוות ד' מינין. "מפרדס של מי האתרוגים"? שואלים. מעולם לא מתכוונים באמת למצוא מבוקשם, ושמא עניינם רק להראות קבל עולם כמה קשה עליהם מציאת המינים ההולמים מדרגתם. ורק אם נפל לידם אתרוג או לולב או הדס מיוחדים בהידורם וחביבים בעיניהם מראים אותו לחבר שעמם ומפטירים כלפיך: "שיינע אתרוג, שיינע הדס, שמור לי עליו, שמא אחזור". וישנם ההדסים שמקצרים ועולים: "תן לי שני סטים בחור, תבחר משהו טוב אני סומך עליך, רק שיהיה מהר". ולפעמים באים הערבות- אותם שניגשים מהוססים ומיד מכריזים שהם לא מבינים בזה כל כך, ושתחליט אתה מה טוב. ואף אם אתה אומר: "הנה ראה לולב זה, מוצא חן הוא בעיניך? יפה הוא? ואתרוג זה, שכשר הוא בודאי לכתחילה לכולי עלמא ויוצאים בו ידי חובה, האם צבעו ישר בעיניך"? אך הם שבים ואומרים "תחליט אתה", כאילו אין דעה להם משכבר איזה צבע יפה מחברו, הצהוב או הירוק. ולפעמים שואלים נבוכים: "הבן שלי צריך לכתוב חיבור על מה מסמלים ארבעת המינים. לא ידעתי מה להגיד לו, אולי אתה יכול להסביר לי"? ואותה שעה קצרה של שיחה יש בה טעם אמיתי של חג למעלה מן ההלל וההושענות ועצם ישיבת סוכה. רק האתרוגים דרכם דרך האמצע, לא מטריחים עצמם ואחרים בדקדוקי סרק, אלא מבקשים אתרוג הכשר לגופה של הלכה ונאה וכן לולב ושאר מינים. ומסבירים שעניין זה של "זה אלי ואנווהו", שדרשוהו חז"ל בלשון ציווי: "התנאה לפניו במצוות"- אמת, אלא שגם מצוות צדקה אמת ונאה היא לפניו ולפני העניים, ועל כן מחלקים ממונם בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו, שזו אמת לאמיתה. וזוכרים מה שכתוב גבי ארבעה מיני בני אדם כפשוטם במדרש פסיקתא, שכנגד ארבעה בני ביתו של אדם, דהיינו בנו, בתו, עבדו ואמתו, יש לו לקב"ה בני ביתו שלו, דהיינו הלוי, הגר, היתום והאלמנה, ואם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך. *** הם עלו ממורד הרחוב. אשה וילד. האשה בגיל העמידה מחזיקה חזק בידו של ילד. אולי בן שש או שבע היה, כיפה גדולה לראשו ופאות. אבל בעיניו שלו לא היה כל מבט שהוא. לא היתה היא אימו כך נדמה היה לי אז. לא, נראה כי אין היא אמו. "אפשר להראות לו"? היא שואלת. "כן, אפשר להראות, בטח, למה לא?". מעבירה את ידו על ההדסים, "אתה רואה", אמרה. אינני זוכר מה היה שמו, "אלו הדסים"... "הנה, הנה לולב", אני אומר, "קחו". מראה לו את הלולב. ערבות עדיין לא היו באותו יום. אחר כך לוקחת אתרוג, "הנה זה אתרוג .." אמרה לו. והוא שתק, שאף את ריח האתרוג בכל כח ריאותיו. בכל הכח, בעיניים עצומות. אחר כך פקח אותן ולא היה בהן כל מבט. פשוט לא היה. אני רק חיפשתי משהו להתעסק איתו בצד כדי שלא יראו את הדמעות שבעיני וגם ממילא לא ראיתי כלום. אחר כך הלכו. יד ביד.