"שתים תשעים” אמר נחוניה, לאשה שהחזיקה כובע רחב שוליים ביד ימין, וצעק לי "קח פה את הארגז וסע עם הכחולה לגברת שונוביץ." אחד בז'קט קאמל, שלכאורה, אין צורך בו באזורינו, מחץ תחת ידו המחוספסת טומטו בשלה, צעד לכיוון הקופה תוך שהוא ממלמל לעברה, "מה זה הסחורה סוג דלית הזו" והושיט ידו לנחוניה, בליוויס חמש אפס חמש וגלביה מפוספסת בגווני אפור שפג תוקפן. נחוניה שלף בזריזות את המחוצה מידו של הז'קט, הקפיץ אותה מאחורי גבו הישר לכף ידו האחרת, ואמר, לגמרי בלי עצבנות, "לך, לך, תקנה אצל ג'ורג'י ותפסיק להרוס לי ת'סחורה." צעקתי "אני יכול לקחת ת'צהובה?" נחוניה השיב אחרי כמה שניות, בהן בחן בקפידה את הטומטו והניחה בחיוך רווי הסכמה במדף מתחת לדלפק, כאילו מדובר במדף הכלים להגעלה, הממתינים בסבלנות לתורם לחזור למעגל כלי הבית, "למאי נפקא מינה?" הוא שאל. התקרבתי אליו ואמרתי, הפעם בשקט, "יש מצב, שאסע לנפוליאון אחר כך והצהובה לוקחת את הנסיעה בלי בעיות." הוא אמר "נפוליאון, אה" ולקח שלוק מכוס קולה קרה, שניצבה תדיר על מתקן פלסטיק, תקוע לשולחן בשני מסמרים חלודים,  "תיכף תספר לי שהתחלת גם להתבודד ולצעוק אבאל'ה לאוויר כמו כל האלה שמסתובבים שם. רק זה חסר לי. קח קח אותה." הוא לקח נשימה. "רק עוף כבר, שונוביץ התקשרה שהכרוב דחוף לה לממולאים של הבת שלה." נחוניה התבונן בי לוקח את המפתחות מסט המתלים שמאחוריו וכאילו בשביל לדרבן אותי הוסיף, כשהוא מפנה מבטו לקצה הרחוק של החנות, לעבר באסטת חיילי הקישואים, שעברו עליה רק שלוש דקות מהמסדר  שערכתי לה, "סע סע מהר ואל תשכח לעשות מנחה במניין."

עבדתי קשה בחנות, כמו כולנו ב'ירקוטנא', ואולי כמו רוב פועלי העולם. משש בבוקר ועד שלוש ושלושים, חמישה ימים בשבוע. בימי שישי החורפיים סגרנו בחצות היום, למרות לחצם של הקונים הצובאים. פעם צחקנו והסברנו לעצמינו שנחוניה רוצה לתת לנו הזדמנות להכין בשופי, את ה"אמן" שהמלאך הרע יסנן בעל כורחו מבין שפתיו, בשעת הקידוש, אינשאללה. פעם בשבוע, לרוב בימי רביעי, הייתי צריך להגיע כבר בחמש ורבע לפרוק את הסחורה מהטנדר העייף, ששמעתי את ההתנשפויות שלו ועוד יותר את הצעקות של תום הרוכב עליו, עליו, עוד בפיתול האחרון של רחוב העין.

סדר היום בחנות די קבוע ועובר בלי התפתחויות מסעירות. בשעות הבוקר אני מתרוצץ ומזיע להבריק את הפירות והירקות. כמו סדרן בתיאטרון, מורה לכל אחד מהם את המקום המסומן לו. הפדנטיות בסידור הירקות באה לי בטבעי ואין לי צורך בנדנודים מגבוה (נחוניה כולה מטר שבעים). קשה לי לתת לקונים, שמזיזים עשרה תפוחים בשביל לבחור בסוף את הלא נכון, לקלקל לי את התפאורה. ומאחרי סעודת הצהריים, תמיד שניצל צ'יפס וסודה, תמיד עם לפחות עובד אחד שמצטרף אליי, תמיד בחזית החנות עם הפנים לרחוב הסואן כשהשמש שומרת, כמו שומרת ראש, עליי וניצבת לפניי - נהג שודים בשליחויות. הי, היחידי בצוות שאחרי הרבה חודשים, יותר משתי כפות ידיים, לא קיבל אפילו  בדיל רפורט. כבוד.

דרך כלל, הייתי גם אני בסוף יום מתיש, בין ההמונים העטים אל הנהר, משזף מקרצף ומקלס את הגוף. השתמשתי באפליקציה שכוחה בריבוי המשתמשים בה, שהציגה את הצפיפות של האנשים באזורים השונים על קו החוף ואף הציעה נקודות רחצה אופטימליות, על בסיס ההגדרות האישיות שקינפגת. השתמשתי בה מדי פעם למצוא איזור דליל באדם. אם לא הייתי מעלה בחכתי משהו קרוב, הייתי מרחיק עד נפוליאון, הרחוק כחמש עשרה אלף אמות ממרכז העיר. שם הייתי סמוך ובטוח שלא אשמע למשל, שירי פופ רועשים מהרמקולים הפזורים במרחקים לא חוקיים אחד מהשני, לאורך קו החוף. מזרחה לנפוליאון היתה חורשת עצי תפוז ננסי, שנסחפה ממורדות ההר והגיעה עד לקצה החוף. תמיד דמיינתי שאם אתבונן על האזור מגבוה, אראה את אותו אחד שלקח ביס מפלפל יבש, ולשונו המשתרבבת ומתאדמת, בלה מלזעוק די ולא נרגעת עד שהיא נטבלת בכוס מים קרים.

החבר'ה בחנות לא השתמשו בשום אפליקציה כשירדו לנהר ופשוט פנו אל האגן המרכזי של החוף בנסיון למצוא מזור מהחום. אינני זוכר מתי בפעם האחרונה, רחצנו באותה פיסת חוף. זו כנראה הסיבה, שבגללה נחוניה, אפעס נלחץ מכל הקטע שאני בורח כל פעם לנפוליאון ונחשף, יגן האל וינצור, לצעקות הטאטע שיצאו מפי גברים בכיפות לבנות וענקיות, מהדהדים במעלה החורשה.

שווה להבין, נחוניה הוא יעני הבוס שלי, אבל הרבה לפני זה הוא דוד שלי, אח של אמא. הוא תמיד מספר שאמא שלי, ליאל, אמרה לו פעם, שכתוב בפוסקים, ש'אל תיטוש תורת אימך' הוא לא רק חיוב על האדם המצווה שלא ליטוש מנהגי אימותיו, אלא שיש  אף חובה, רמוזה בדברים, על הסביבה הקרובה לו ובודאי על הסביבה המסונפת לאם, (קרי- הוא) להשתדל שיתקיים אל תיטוש בקרובים להם (קרי – אני). אז מה לעשות, הוא חש את כובד אחריותו עליי, רובץ בין כתפיו. בהערת אגב, אצרף כאן מקרה שקרה לאחר סיום הכתיבה, כדרך שעשה משה רבינו בתורתו, בפרשת בנות צלופחד. הרי יש לומר, לכאורה, שההלכה היוצאת מהמקרה הפרטי שלהן נכתבה בתורה רק לאחר שהן שאלו אותה ומי יודע אם היתה נכתבת אלמלא בחרו הבנות לשאול אותה. ובכן, נתתי לאימי (הרבנית ליאל מערבי יצ"ו) לקרוא את התיבות הפזורות כאן לפני שאשלח אותם. היא קראה (את הכל, יש לומר) הינהנה בראשה, ולפני ארוחת הערב הניחה מתחת לצלחת שלי פתק בכתב ידה וזה לשונו: "וראו באריכות בט"ז יו"ד סי' רמ"א ס"ק ח' ומה שהקשה בנקודות הכסף על אתר ואכמ"ל". אינני סבור שהיה בהנחת הפתק בקשה לציון הדברים, אבל הנה, נדמה כי נתתי לה את הבמה. ודו"ק. ברשות כל המסובים, אחזור עתה לשדירה המרכזית של סיפורי.

מספר שבועות לאחר פגישה של נחוניה עם בחור, שהציג את עצמו כמקצוען מספר אחד בארץ בקידום אתרים, ההזמנות מהאתר קפצו ולאט לאט תפסו נתח משמעותי מסך כל ההזמנות. אני לא הפסקתי לשכנע את עצמי, במבט לאחור מתוך הכחשה אינסופית, שלמתכונים, שלקחתי על עצמי כפרויקט, להעלות לאתר, (כל המתכונים אותנטיים לגמרי. ליקטתי אותם מתוך סדרה של שיחות נפש עם סבתות, ידועות בתחומן, ברחבי ההר)  גם היה יד ושן ורגל בעליית המכירות.

כשהתחלתי לעבוד באופן מסודר וקבוע בחנות לפני, נדמה לי, שלוש ומשהו שנים, היה לנחוניה טנדר אחד עם שתי קומות לארגזים, איתו חילקנו את הסחורה. אבל מרגע שנכנס הקטע של הצורך בשליחויות להילוך רביעי, קלטנו שעדיף למצוא שיטה אחרת ועלינו על הרעיון של כמה מכוניות קטנות. ככה בנינו את הצי של הג'סטים. שיפצנו להם את המאחורה של המושבים יפה יפה, שיתאים לאופנת הארגזים ומאז הם איתנו. הצי של נחוניה, נכון להיום, מונה שלושה ג'סטים קטנים. אדומה כחולה וצהובה. הכחולה צולעת, האדומה יום מזל ויום בצל והצהובה יחסית קליברית. החבר'ה היו מרוצים בהתחלה מהשיטה כי כשיש כמה רכבים, רבים פחות על תור מי, לא לצאת לשליחות. אוסמוזת הטיפים הורידה לחצים ועשתה לכולם הרגשה טובה. אך תכל'ס, אחרי זמן, כבר לא עפנו על השליחויות שבאו מהרשת, כי אנשי הרשת האלה, איך אני אגיד, באים לא לשמה. הם באים בגלל המחיר ובגלל זה הטיפים שלהם משפשפים את הרצפה. וזו לא גוזמא.

אני זוכר איך בימים הראשונים של השינוי, נחוניה השתגע בתוך כותונת הפסים שלו מאיך שהחנות נראית. הוא לא יכל לסבול שהפירות לא פלס. אך מצד שני, איך לא, התאהב בתקתוק הקופה. אחרי זמן קצר ומחשבה ארוכה הוא פתר את הפרדוקס וניסח  את חוק ה"שתים - אחד עשר ושלושים", שמרתק לכל הפחות (כך לשון החוק) שני ג'סטים לחנות עד אחת עשרה וחצי. ובא לנחוניה גואל.

נסעתי בקלילות לגברת שונוביץ, מתמרן בין הרחובות הצרים ולא מתפתה לרחובות שזורמים לכיכר העיר. ג'י.פי.אס זה לעצלנים. לי יש בראש מפות דרך, כמו של הנהגי מוניות של פעם, שמגיעות לכל נקודה בעיר בלי לעבור ברמזור אחד. הגעתי למקום תוך עשרים דקות, אך שרפתי זמן רב בחיפוש אחר חניה. לבסוף החניתי את המכונית במקביל לשונוביץ, שני רחובות במעלה ההר. הגעתי לביתה נשוף כולי, הארגז על כתפי והיא קיבלה אותי ככה, בסבר פנים יפות ובחיוך. שערה הלבן אסוף כרגיל בקפידה, כמו פטרית יער טריה. הנחתי את הארגז על השיש במטבח. היא כיבדה אותי בעוגיה וליהגה על הממולאים שהיא עומדת להכין. חשבתי לעצמי, השעה שתים ארבעים אז איך שאגמור איתה, ארד עם הצהובה לחוף. ביציאה מהמטבח, הספקתי לסרב לחפיסת פרלינים עייפה ומוכרת ולעוד נסיון להצגת אלבום תמונות של חתונת ביתה. על סף הדלת היא החליקה, כרגיל, שתי לירות לתוך ידי. לזה לא סירבתי.

ירדתי למטה והסתובבתי, ידיי בכיסים, ברחוב המשופע, נותן לרוח מזרחית ללוות אותי. שום מחשבה לא תקפה אותי. בפינת אחד הרחובות ראיתי בניין ציבורי ריבועי בצבע אפור-מלט-רטוב. בקצהו היה תלוי שלט עץ קטן "בית מרחץ". כבר שנים שלא פקדתי בתי מרחץ. הנהר היה לי לידיד ולרע ומה לי כי אבגוד בו. מדוע זה אלך ואהיה לעם אחר. ותראה מה זה - אל נורא עלילה - איך בלי לנקוף זרתו, סובב אותי השלט על אצבעו. צעדתי על קו היקף הבניין לאורך שביל אספלט צר. שיחי רוזמרין גבוהים, שצהלו על הביקור הבלתי צפוי, פרחו בצורה מבוקרת בסמוך לשביל ושימשו כמסמני גבול. בקיר הצפוני, שהיה מוסתר מהרחוב, ממש במרכזו, מצאתי דלת עץ כהה וגבוהה. דפקתי עליה בצלצל ברזל. לא נשמע קול. אמרתי בקול גדול, "הי, יש שם מישהו" והובכתי מהיכולת ככה לצעוק לדלת . "הלו", ניסיתי שוב. והרגשתי כאילו אני צועק לשוא, מי ישמע? לחצתי את הידית כלפי מטה, נותן לכף ידי את הזמן הדרוש לה להפרשת מעט זיעה קרה. הדלת חרקה קלות, אך נעה פנימה. רצועת אור נדחקה יחד איתי אל תוך חלל הבית.

נמצאתי באולם גדול עם תקרה גבוהה ומספר עמודים גליליים. בלאטות עשרים על עשרים מאוירות העלו לפניי תמונות מבית המשפחה הישן שלנו, טרם כבשנו את ההר. משהו בצפיפות שלהם שהתבלט על פני האולם רחב  הידיים, לקח אותי לימים לא רחוקים מדי, כשאמא עוד עקבה אחרי תנועות ידיה ההרמוניות של סבתא, המפסלות קציצות רכות. המים שלטו בשכבה דקה, צמודה לקרקע ובשכבה דקה עוד יותר, למעלה. אכן, רבים בקרו כאן לפניי, הלכולם חרקה הדלת? האם כולם עקבו במבטם אחר המים העולים ויורדים? ריח כלור מעורב בזיעה נדף מהקירות. נזהרתי שלא למעוד. חשתי איך האומץ בכבודו ובעצמו בא לבקרני. נשבעתי לעצמי, לשמונה דקות תמימות אזרוק עצמי אל החדרים הלא נודעים. בלי ירקות, בלי נחוניה וחנותו, הלאה השליחויות. הנחתי ידיי מאחורי הגב, כף יד אוחזת במרפק חברתה, כמו אחד שהולך, אולי ברבי עקיבא, ועיתותיו בידו. חלונות הבית מוקמו בשליש העליון, עשויים זכוכית מלוכלכת וצרה. האור, סמיך וגבישי, חדר פנימה בזוית טרום שקיעה ונזל מטה באיטיות, תוך כדי איבוד כוחו. בגובה העיניים כבר לא נותר ממנו דבר מלבד אבק. צילם הרך של העמודים נפל, כמו עמודי שמשון, על הארץ וחילק את האולם בקווי רוחב רחבים. על קירות הבית היו זרועים כוסות שמן על מתלי פלדה. דמיינתי את פתילות המשי, מדשדשים ממותנם ומטה, בשמן זית, מאירים את האולם באור יקרות. ביקשתי להיות מרוכז. לא אתן לבית זה, לאפשר לי לעזבו לפני שאקח ממנו כל מה שניתן. המשכתי לצעוד אנה ואנה בחדר, ראשי מופנה כלפי מעלה. מפעם לפעם נתקלתי בעמוד. דחפתי אותו חזרה. במהלך הצעידה, קרה וכמעט החלקתי על הרצפה החלקה, בשל תיק או מגבת שנשכחו. בין גלי השקט, שקיומם הודאי כמעט גרם לי לפנות אליהם בשאלה, שמעתי בת קול  קוראת, כאילו מן הדף המונח לפניה, הבטחה, עוסקת בעליית הנפש לבנה מן הרחצה. לאט לאט התמעטו ההיתקלויות ואף יכלתי לראות את דלת העץ הקלופה הפרופה הזקופה, מובילה לאולם הבא. שם, שיערתי, נמצא החלק של המרחץ בבית הזה. התאמנתי בדחיית סיפוקים למשך מספר דקות נוספות, ואז ניגשתי, בהתרגשות מה, אל הדלת. הצצתי פנימה לחדר הפנימי, כאילו מדובר בסליק סודי ואני חבר מן המנין בלח"י, אי אז בשנות הארבעים. הצצתי ומיד החזרתי פניי במין פחד. לבסוף, מצאתי כח ועברתי את הסף. רצועת האור, שבאולם החיצוני  עוד ריחפה בחלל העליון, נמוגה. החושך הלך והתרבה, כמו היה שישה בכרס אחת. צעדיי הפכו להיות מדודים. שריריי רפויים. קבעתי בעצמי את קצב ההליכה. הלכתי לאורך הקירות, לדעת את המקום, הפעם בכפות ידיי. הסיד קלוף. מרבית הספסלים, למרבה המזל, צמודים לקירות ואפשרו ללכת בנוחות. פלג גופי העליון מוטה קדימה. חשתי בידיי כמה ווים - עליהם נתלו בגדים. בנקודה מסוימת בה יכלתי לראות את השתקפויות המים בבהירות, נעצרתי. נצמדתי עם שוק ימין לאחד הספסלים, שלא לאבד את מיקומי במרחב ופשטתי בגדיי במין בושה. מנסה לזכור את מיקום האנקול עליו אתלה בגדיי. על הנהר נטמע אתה באנשים סביבך, אם מעט הם ואם הרבה, ותמיד אפשר למצוא אדם להחליף איתו מילה או שתיים. אין צורך ביותר מ-"סליחה, מה השעה", "מה המצב גבר", "תגידי, מתי סוגרים כאן?" על  מנת לחוש חלק מהקיום האנושי. ואילו כאן, השקט, מעביר תחושה של בדידות. הקירות, סוגרים את מי שנקלע אל בינהם, במין בועת גומי, שהידיים המושטות לכל כיוון יכולות רק להגמיש את צורתה אך לא לפורצה. בלשתי סביב מחפש עין זרה. היה חם ושקט. אד עלה מן הארץ. ההבל נכנס בריאותיי ויצא בדמות ענן. בריכת המים האליפטית התפרסה לכל רוחב החדר. נקודת כניסה אחת, בדמות גרם מדרגות ברזל כסוף וקר הוביל לתוכה. כאילו הבריכה מצאה תיקון, בהוצאת לשון לכל הבא אליה, לכל מי שמטפורת הלשון בערה בו. פסעתי לכיוון המדרגות עקב בצד אגודל, ידיי שומרות על שיווי משקל. אחזתי בשני צידי המעקה וירדתי אל המים עירום, אף בלי שעון לידי. אלי שבשמים ובארץ, עשה שמה שלא קורה כאן, בארץ הפלאות, לא יגמר לעולם. טמפרטורת המים נעמה לי. שהיתי במים שעה ארוכה, מהרהר בין ציפה לצלילה, באיזו דרך עלי לנקוט כשייתם הזמן ויהיה עליי לשוב אל המדרגות.