[ליצירה]
שמיים יעידו עלי, שהדבר האחרון שרציתי , זה חלילה להתכבד בקלונו של חבר יקר. אני זקן מדי ללהטוטים מעין אלה ובכלל החומרים התוססים בי הם נוגדנים מוחלטים לכל אלה.
דברים אלו שברשימה זו, מזמן רציתי להעלותם על הכתב ורק הויכוח האחרון, שימש לי תירוץ ו"סדן" להכות בדברים בלהט הרגע ובהקשרם הלכאורה נכון.
ולא חלילה, שמי שעשה שימוש בויכוח באמרה זו, אינו באמת ראוי ו."טוב" כפי שנכתב או באמת "חכם" כפי שנכתב. די לראות את מגוון המקורות שהביא וזיקתם הרעיונית לנושא על מנת להווכח כי מדובר בבר אוריין מובהק
בדיעבד, אני מצטער על הפתיח המעין ספרותי אשר פורש לדאבוני כפגיעה אישית ....
אם עדיין תתמיד תחושת הפגיעות, ואך ירמז לי על כך, נכון אני למחוק יצירה זו מהאתר[רשימה זו הוקלדה בטרם התגובות האחרנות...]. על כל פנים, גם אקבל עליי כל עונש אחר אשר ישית עליי בעל הפגיעה.
[ליצירה]
לדוד מסכים אתך.
השורה : "מזל שיש אלוהים " נכתבה במשמעות דואלית גם ובעיקר לכך שלכל הנ"ל יש משמעות עצומה דווקא בגלל שיש אלוהים, שאם לא כן היינו חיים באומללות אין סופית וללא כל תוחלת.
הסיכום : "מזל שיש אלוהים בא לצבוע את הכל באור יקרות.
וכמו גם לסמן "כתובת על" לכל מחנק שמקורו הישיר אנושי
[ליצירה]
לזיוה גל, הערתך הנוספת מובילה אותי להרחיב מעט באותו ה"שקט הנפש" והאיפוק של אותה האישה הגדולה בתנ"ך.
אני אישית ומדגיש אישית, לא מכיר אישה, כשבנה יחידה מוטל מת לפניה, אין היא בוכה או צורחת וכשבעלה שואל אותה מה קרה ואם הכל בסדר. היא משיבה לו הכל "שלום" [ידעה נפש בעלה הזקן וכי אם תאמר לו כי בנם מת יקרוס ויתמוטט גם הוא].
היא חובשת את האתון לבד. ובניגוד לאברהם רוכבת למשימת חייה להחיות דווקא את בנה המת ויהי מה.
והכל באיפוק של אדיריםבלי כל רעש והיסטריה האופיינים במקרה מעין זה לכל אדם
כשגחזי נערו של איש האלוהים שואל אותה אם "שלום לילד"
היא שוב משיבה "שלום"
ממוקדת יעד ומטרה להגיע לאיש האלוהים עצמו.
וכשהיא מגיעה עדיו היא מחזיקה בשתי רגליו.
ביטוי עז ביותר להבהיר
כי מכאן ואילך אתה איש האלוהים לא הולך לאף מקום ולשום משימה עד אם....
ושוב היא אינה צועקת מדברת ממוקד, נחוש, חודר ואף עוקצני:
"ותאמר השאלתי בן מאת אדוני הלא אמרתי לא תשלה אותי"
וכשאיש האלוהים מנסה ל"פתור הבעיה" באמצעות נערו גיחזי. היא יודעת לפתוח את הפה ושוב נחוש ועוצמתי :
"חי ה' וחי נפשך אם אעזבך"
עד כי נאמר כי איש האלוהים:
"הלך אחריה"
הליכה זו מסמלת יותר מכל :
שאיש האלוהים הגדול התבטל כליל, להשתרך אחריה של אישה גדולה בתנ"ך
[ליצירה]
ליהוידע תודה. העלת שלל של נושאים , הררי עולם ואושיות עד. ואני בכלל קטונתי.
אף על פיכן, בקוצו של עטי הדל, להלן דעתי שקל מאד לחלוק עליה.
בחייו של אדם מישראל, מושגים כמו "חוקי בסיס" ו"לוגיקה קלאסית" , הינם מושגים "נזילים" ולעיתים תכונתם זו, היא היא דווקא הערך היחודי המוסף.
ולפיכך, ולכאורה, גם הצבעים "שחור ולבן" כמו "שקר ואמת", הינם ברוב המקרים, קטבים של מדרון,או כיסופים .
רוב רובו של הזמן ורוב רובם של האנשים מצויים בתווך, בתוך אותה העננה של "זיקוקים אפורים".
נכון, כדבריך, האהבה אינה לוגית ואף אני מסכים לעובדה ,כי אהבה לאישה אחת אינה מחייבת כלל שנאה לאחרת.
כל מה שביקשתי ברשימתי לחדד הוא, למעשה שני יסודות עיקריים, שאינם סותרים כלל את דבריך.
האחד כי בנסיבותיה של לאה תחושותיה הסוביקטיביים היו כשל "שנואה" ומאידך אישה שחשה כאמור אינה נותרת לבדה בארץ רבה . וכי מהשמיים לא אדישים כלפיה . ומהשמיים מתיחסים למצבה כאל "שנואה" תוך דגש שאומנם שאין "שונא" בר עונשין -ככזה .
ולכן מצבה "כשנואה" הובילה לכאורה, אך לפיצוי אישי של "ויפתח ה' את רחמה" הרחמים העצמיים שקבלו לגיטימציה ברחמי שמיים .[לכאורה יעקב שלו מיחסים פרשנים "שנאה" לא נענש לכאורה וודאי לא כ"שונא" אשתו"]
רשימתי מכוונת לצאת חוצץ כנגד כל אלה שמפרשים לדעתי שלא כהוגן ולא נכון פרשיה זאת בכך שמגדילים מחד ליחס ללאה תרמית או שותפות מודעת לתרמית ומאידך מיחסים כאמור, שנאה ליעקב .
על כן, ביקשתי לומר, כי לא בכדי המקרא אינו מיחס את ה"שנאה" ליעקב, אלא מותיר אותה נטריאלית והכל כאמור שנגיע לכלל אותה הקונסטרוקציה הפרשנית כאמור שתחושה סוביקטיבית של שנאה יכול שתהא הגם שאין גם כדבריך שונא לא במקרה זה ואף לא "רעיונית" בכלל.
מהדברים האמורים ברור,[כדבריך] כי לא רק אהבת אישה אחת אינה בהיכרח שנאה לאחרת. אלא בפועל על אף שהמקרא מציין כי שנואה לאה" הרי שבמקרה זה לא היה "שונא" [ודאי לא יעקב] אלא היה מצב טרויאלי לחולטין שגם אתה ובצדק עומד עליו ולפיו קיימת אהבה עזה יותר לאישה אחרת והאישה הנאהבת פחות או אפילו לא נאהבת בכלל חשה כאמור תחושות שסוביקטבית, שבנסיבות הענין וזה הרבותא של המקרא, אי אפשר להגדירן אחרת מאשר מ"שנאה" [ולא מתוך קביעה כי קיים "שונא" בר עונשין] ואשר רעיונית הגדרתית הדבר אושר גם על ידי ההשגחה שנאמר : "וירא ה' כי שנואה לאה.
מהדברים ביקשתי להפיק תובנה להוויתינו דהיום בבחינת חזקה כי כל אישה שאהבתה נחלקת עם אישה אחרת וודאי ביחס נחות יותר חשה היא לעצמה "שנואה" ולדבר משמעות ערכית כפולה,כאמור לא בהענשה פורמאלית בהיכרח של ה"שונא", אלא להביא לתשומת ליבו ל"עוול" אנושי מסויים שבחשבונות שמיים אף ראוי לפיצויי כאמור רחמים עצמיים - אל מול רחמי שמיים של פתיחת הרחם . ואולי גם ב"הענשת" יתר הנפשות הפועלות בסגירת רחם הגם שכאמור ואני מסכים איתך שחטאם אם היה כזה לא "השתכלל" לכלל "שנאה". אני מצטער אם יגעתי אותך , ועוד יותר על כך שתשובתי הוקלדה שוטף ומבלי לנסח הדברים בצורה סדורה ומובנת יותר.
ברשותך יש לי מנטרה , המסייעת לי "לפרוס כנפיים" לפעם הבאה : ו"בצדקה תכונני"
והנותן חמישה לצדקה תבואהו ברכה.
[ליצירה]
לזיוה גל
תודה על תגובתך
השא' שלך במקומה והיא חותרת ליסוד אושיותיו של זה העולם, שנברא לכתחילה ובהגדרה זך וטהור הרבה יותר
ממה שנדמה.
בכלל, מה אשמות הבהמות שהפכו לקורבנות זמינים לכל אדם ובכל חגיגה
ובכלל מה אשמים בעלי החיים ששילמו את מחיר הגירוש שלנו מגן העדן, עד כי הפכו טרף מזונם
גם של בני האדם
ואכן לעניות דעתי לתורה צפנים מוכמנים לכל עת וזמן. "מוסדות" ומנגנונים מופרכים ואף אבסורדיים, [קורבנות וכו'] שניתנו בגלל חולשתם של דורות
"יושמדו" מאליהם,תוך מתן אינטרפטציות סימבוליות בלבד
רוצה לומר, שזה שאת מתקוממת ובצדק
ואף אני בתוכי מתקוממם וזה גם עיקר המניע של כל הגיגיי שבזה
אנחנו למעשה אותה הסנונית המבשרת את בואה הקרובה של אותה העת .
שהיא כלל לא אוטופית
ואם מותר נימה אישית
ואני לא טועה בך
כי אז שמך זה
יאה לך יותר
[ליצירה]
הרעיון הגולמי יפה.
אך נראה לי כי קיימת חוסר עקיבה והלימה בווריציות השונות אל מול מקבילהן ההסטוריים. וגם השינוי והישום, נראה לי מלאכותי מדיי.
אבל משראיתי כי מיחסים בכי ספרותי לרבי עקיבא כיום.
לא יכולתי להתאפק ולשרטט בכי היסטורי ריאלי יותר שאני אישית מייחס ולו גם רעיונית לרבי עקיבא . [והוא מבחינה "לקחית" חשוב לא פחות לימינו].
משמתו כל תלמידיו, עמד ובכה עליהם ואמר ווי לי ששניתי להם כי "ואהבת לריעך זה כלל גדול בתורה.
ולא שניתי בעבורם,אמיתה של תורה כי הוא: " כל התורה כולה.".
שאם כן, וודאי היו נזהרים שבעתיים בכבוד זולתם ולא היתה באה עליהם מגפה משונה זו.
שנה טובה