[ליצירה]
לזיווה
תודה על תגובתך.
ואולי שטוב שהערת.
אין כל סתירה בין מה שכתבת לבין מה שנכתב ברשימתי.
אני אגב מסכים עם כל מילה שכתבת
הטרגדיה של האנושות שכמעט בכל הדתות חלה מוטציה שבני האדם הפכו עצמם לזרועו הארוכה של אלוהים להכניע את האחרים ולכלותם
במונחים של רשימתינו:
מנצלים את אפקט הכח של ה"צלם" לרעה וכלפי חוץ ובכלל אין בידם את המשך המשוואה : את האלוהים
לעניות דעתי שונים הדברים ברשימה שנכתבה .
ראשית תפילה שלגביה נכתב כאן היא אך תפילה ביחס למתפלל עצמו ואך למלא חסרונו לטובה.
ושנית וזה העיקר הנוסחה של תעצומות ש"בצלם אלוהים" כאמור לעולם איננה יכולה לפעול או להיותה רלוונתית כנגד :"צלם אלוהים" אחר.
הכח הטמיר כאמור המצויין ברשימה הוא אך במסגרת האינטימית של "הצלם" היחיד אל מול אלוהיו ולגבי עצמו בלבד.
הא ותו לא.
יבלו שפתיו של מי המתפלל להרוג את האחר.
ואם הוא עושה כן אין הוא פועל בתוכן החיובי של "הצלם"
וגם מנגד לעולם אין בידו המשך המשוואה כאמור.
אין למולו את ה"אלוהים".
לסיכום : הדברים שנאמרו כאן ברשימה זו הינם אך בבין האדם לעצמו בבוקשולהטיב עם עצמו.
וכי אז הכוונה היא כי בעבור עצמו הוא צריך להרגיש אופרטיבית כמו אלוהים על מנת שגם האלוהים יצטרף אליו
ושוב תודה לך
יתכן כי ההבהרה שבכאן חיונית הייתה על מנת שלא תתגנב שום מחשבה נואלתבלב מי כי בכלל וחלילה
יש הווא אמינא לומר כי האדם יכול לחוש כאלוהים להזיק לאחר
[ליצירה]
שרף יקר.
התוודות קטנה. בעיני עצמי לא חכם אני . מימיי לא חישבתי בקהלם ואף הם בחכמתם גרשוני מהסתפח אליהם.
כך שאמת בפיך , נסער אני וחמתי עדיין לא שכחה.
ובהחלט אמונים עלי גם דברי חז"ל שכל הכועס מיני גיהנום שולטים בו, ומלחמתו לשוב ולשלוט בהם וגם בזה
אין כשרוני ניכר. כך או כך,
ממרום גילי ומעומק נשמתי אני יודע, שהנם טועים. שאתם מאבדים פורופורציות.שמבלי משים אתם פוגעים בקודשי קודשים.. אתם מכרסמים בנכסים איסטרטגיים בעבור "ניחום" טקטי עלוב
אין מהפכה, וודאי לא בסדר גודל שכזה, כמו של הציונות[לחדש עם, לחדש שפה ולחדש ארץ], שאין בה צללים , פכים כואבים ומעיבים.
אך מכאן ועד לחבר תשליל כזה נבוב ומחפיר, כותרת מצמיתה של: חלול השואה, חילול מושג הקודש של ה"שמחה" שרק בה ניתן לעבוד את ה'. והכל בשביל להכות בהם שוב, בציונים הכופרים.
אין מרחק ואין בכלל דרך...
תחשוב על זה.
הנוראות של דור המדבר בדרך לגאולה, היו גרועים לאין שיעור מכל חידלוניהם של אבות הציונות .[ ההם עבדו עגל זהב והאחרונים עבדו את אדמת ארץ ישראל חוננו את עפרה לקיים "וכיפר אדמתו עמו" ובעבור כלל ישראל].
ובכל זאת חז"ל רוממו אותם את דור המדבר לכלל : "דור דעה".
ואתם לא הותרתם דבר שלא הטחתם בשליחיה של ההשגחה לקיים את ה"אתחלתא"
ולבסוף קראתי היום את הראיון עם הסופר יורם קניוק [בידיעות] אשר התבטא ואני מצטט מהעיתון :
"איך יכולה מדינת היהודים לחיות עם אלוקים שרצח שליש מעמה".
עתה שרף יקר, אולי תרד מעט לשורש אומללותי, שאני צריך לחיות בתווך, בין שני אמירות קוטביות ואומללות אלה של קניוק מכאן ושל המסונגר שלך מכאן.
ולוואי ותשמחו עם כלל ישראל בשמחת החג ובאמירת ההלל עם ברכה ותכוונו גם למפעלה ופועלה של הציונות .
ואם פגעתי בך וכנראה שכן, אבקש מחילתך
[ליצירה]
לכנפי שחר - תודה על התיחסותך. חששתי לרגע שהדברים כלל לא מובנים.
והנה שמת לב אפילו לצירוף : "יגיעת המראות", שתוסס בתוכי מאז שעמדת על דעתי - כמשפטן.
תודה לך
[ליצירה]
לגוד. מקווה שהפעם משכנע
בס"ד.
אני מקווה שהדברים הפעם משכנעים יותר .
ראשית לבקשתך להלן הפסוק בחומש דברים ט'[20]:
"ובאהרון התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרון בעת ההיא".
הביטוי : "התאנף מאד" אנינו קל -כלל ועיקר.
רק לסבר את האוזן כשמשה מתאר את כעסו של הקב"ה כלפיו אותו הכעס שהוביל לגזרה של אי הכניסה לארץ הוא משתמש אך בביטוי "התאנף". ולא די בכך, מיד אף עדן את הדברים באותה הנסיבה המקלה לאמור : "התאנף בי על דבריכם".
אז איך נהין , לפחות מהבחינה הרעיונית להמשיך ולעצום עיניים ול"איין" בק"נ טעמים ותירוצים את אותו "גזר הדין" אשר בוטל רק בגלל תפילתו האולטמטיבית של משה.
אין זאת אומרת שמשה לא עשה שימוש בכל אותן נסיבות מקילות שהעלתם בתגובותיכם.
אך גם עצם ההתעלמות של הקב"ה , בכך שרק בדיעבד משה מזכיר זאת, היא גם הנותנת לכאורה, כי כעסו של הקב"ה בבחינת "התאנף מאד", היה כל כך רציני. שעם כל הכבוד אי אפשר להתעלם ממנו.[כדי הטיעון שרק עם ישראל נענש...]
הקשר שבין ה"זהב" כמייצג את פסגת החומר ובין אלוקים" המייצג את פסגת הרוח, הוא לכאורה ברור למדי.
מדובר במתח מובנה של תנגודת.
לכן הקב"ה ציווה : "לא תעשון עימדי אלוהי כסף ואלוהי זהב". יותר משכיוון לאותם דורות לענין הצלמים מכסף וזהב כיוון לימינו אלה , שלא להגרר לגרוע מכל שבשאיפת החומר עדי שיאה [התשוקה לזהב בכל מחיר] אנו שומטים מידינו את ה"אלוקות" ואוחזים באותם אלוקים אחרים המגולמים במיטב החומר : "הזהב".
זה מה שקורה לדתות מושחתות .
וזה למרבה הצער, הסכנה הרובצת לפתחינו . שהרי כל מי שנסחף אחר תאוות הבצע והממון לא רק שזונח הוא אלוקים חיים, אלא שעובד הוא אלוקים אחרים שעשה במו ידיו
[ליצירה]
לשרף
אם מותר להמשיך את הנקודה החשובה שאתה מעלה.
יציאה מן העולם [ גם מהעלם], מעמידה את האדם בנקודת אחיזה יומרנית ובלתי אפשרית [ אלוקית].
הישות היחידה שיכולה לפעול מחוץ לעולם וגם מחוץ להעלם [הניסתרות לה' אלוקינו], הינה ההשגחה האלוקית.
אדם שמתבוסס בשלוש אלה כאחד, מעמיד עצמו במרחב בלתי אפשרי , חונק ומכלה כמו היה מחוץ לאטמוספירה.
אשר על כן, לעולם אדם שלוקה בצירוף שלוש אלה - כאחד , אינו יכול להיות מושא או מקור "להתפתחות והתעלות".
הנכון הוא כי כל יסוד בנפרד ואולי אפילו שניים כאחד, במינונים נמוכים ובנקודות זמן מוגדרות, יכולות אכן לשמש כ"מנוף".
תודה על התגובתך
[ליצירה]
תודה למגיבים.
קצוות ה"מתח" העיקריות שבאמונה
מגולמות ב"איש האלוקים" מכאן. ובאיש שכל עשייתו בבחינת "אלוהים",ממנו וממעשי ידיו
לכתחילה,אני די מבין את ההחלצות הגורפת ללמד סנגוריה על אהרון .
ואף דומה,שמה שנכתב כאן על ידי המגיבים הנכבדים עדיין רחוק מלבטא את דמותו היחודית והיחידה של אהרון, שהוא הדמות האנושית הבלעדית, שמעטרת בתוכן ובמהות את שמו של הקב"ה כ"שלום" .[ אגב,רק על אותה ההתנהגות המופלאה של : "וידום אהרון", אפשר לכאורה לכתוב ספר שלם.]
ובכל זאת, הנכם לדעתי שוכחים יסוד חשוב מאד במסריו של המקרא [יכול שהשרף אף כיוון אליו].
תורת ישראל מציינת נרטיבים לא מפני שחשוב בעיניה כי נלמד לדקלם את הנפקויות המידיות הספציפיות לגבי דמויות המפתח שבאותה הדרמה, אלא בעיקר על מנת שנזקק המנרטיב כולו את אותם המסרים הערכיים איכותיים, שהתורה מבקשת להנחיל לדורות .
כך, סיפור העקדה לא בא אלא לומר כי האלוקים ניסה אותנו פעם אחת ויחדיה בניסיון מטודי, על מנת שמכאן ואילך להוריד כליל מסדר היום "קורבן אדם" וכי אף לעולם לא יחזור אפילו לא אותו הניסיון החינוכי.
וכך גם כאן .
בזיקוק אנליטי מוסרי ערכי של סיפור העגל, לדעתי זהו עיקר המסר .
והלא גם התורה הוסיפה וציוותה : "לא תעשון עימדי אלוהי כסף ואלוהי הזהב. דגש על "עימדי".
בדיוק למקרה הזה ודומיו.
ואף על פיכן, באותו המישור האיסטרטגי - ערכי, נאמר גם : "ויתאנף ה' באהרון להשמידו".
האם רשאים אנו להתעלם מקביעה קטוגרית זו של הקב"ה אשר מצהיר כשופט , המכריע והגוזר .
האם, לפחות אין הדברים חקוקים עלי ספר, כמסר ערכי לבאות כאמור.