קראתי מאמר של רב צעיר המוערך בעיניי
על צער בעלי החיים : מקור והיקף החיוב,
משהגעתי לסוף המאמר חשתי אכזבה וריקנות.
והלוא זכרתי כי לכאורה הכתוב השווה במידה מסויימת
בין שפיכת דם החיה לאדם
ובין שפיכת דם האדם לחיה.
ובטרם נביא את הכתוב כאמור, נקדים סקירת רקע כללית.
לכתחילה ביום השישי לבריאה נבראו החיות והאדם כאחד.
המותר האדם שהודגש היה : כיבוש ורדייה של האדם גם על ממלכת החי.
ודוק ברדייה זו נשללה האפשרות לצער את בעלי החיים בהפחדתם.
וודאי לא בהריגתם גם לא לצורכי אכילה
אגב אח"כ יתברר כי רפיסות האדם ברדייה נוצלה על ידי הנחש...]
למרות הכל ועל אף הכל, האדם עדיין נאחז באידיאל :
שהרדייה צריכה לא רק להיות מאופקת ומרוסנת
אלא שגם ייעד את אשתו חווה להיות אם כל חי.
ואפילו בטרם הולידה היא את וולדיה שלה.
עד כאן אם כן, עולה לכאורה תמונה ברורה
של ריסון ועידון וגבולות ברורים וחיוביים ביחס האדם לכל חי.
והנה לכאורה דגש על המילה לכאורה,
נשבר העיקרון, כביכול האדם נכנע לייצר של לעשות שימוש בחיי החיות
לצורכי פולחנו שלו .
וכמובן הדברים מכוונים להבל שהביא מנחה מבכורות צאנו וחלביהן.
אלא שכאן לעניות דעתי נתפשנו לכלל טעות מהותית ואיסטרטגית [ גם ביחס לפילוסופיה של הקורבנות בכלל]
מה שהביא הבל היה אך "מנחה".
זה בשום פנים ואופן, איננו ה"מזבח" ו"העולות" של נח
המנחה כאן התבטאה במתן של חיי כשהוא חי
והפקרתו לאלוהים [שחרורו מהרדייה]
היה זה מעשה נאצל ובגבולות המנדט של לרדות
אבל בשום פנים ואופן לא לצער ולא להרוג
ואפילו לא לשם פולחן האלוהים
שאגב אף פעם גם לא דרש זאת.
והנה בא המבול נקרתה כאילו ההזדמנות לעצב חיים משותפים
בין האדם לחי.
והנה הגיע רגע היציאה מהתיבה.
והחיות יוצאות מגובשות כ"משפחות" [כך הכתוב מדגיש]
אגב בניגוד לנח , אשתו ובניו
והמנדט האלוהי הוא לשחררם שישרצו ,ירבו ויפרו בארץ.
ומה נח עושה כאילו אלה בני טיפוחיו חודשים רבים לא טופחו אלא להובילם אחר כך לשחיטה
להעלותם על המזבח.
הוא בונה מזבח ומעלה עולות ושובר במו ידיו דווקא לאחר מהבול את העיקרון
שכל כך נשמר אפילו כשהארץ קודם לכן הייתה מלאה חמס.
בנקודת משבר מאכזבת זו, כאילו תודעת הקב"ה התחדדה:
המבול לא דיכא את ייצר הרע של האדם מנעוריו [מלפני המבול]
ולכן מובעת ההבטחה כי הקב"ה כבר לא יכה כל חי
בגלל האדם והארץ.
אל תתרשמו מכך שנאמר שהקב"ה הריח את ריח הניחוח.
ציון עובדה זו יש לפרשה דווקא על דרך השלילה
העובדה שבעקבותיה נואש כביכול הקב"ה מהאדם.
עתה באה מעין השלמה מצד האלוקות.
מן תיאום ציפיות .
הקב"ה מחליט לעשות הנחות לאדם :
לא עוד סתם רדייה בעולם החיי אלא אפשרות של הטלת מורא ופחד על החיות :
"מוראכם וחתכם יהיה על כל חיית הארץ.
וההנחה היותר קשה ויותר משמעותית :
חיי בעלי החיי הופקרו לייצר האכילה של האדם.
הנה כי כן דווקא אחרי המבול, נוכח ה' כי האדם איננו בנוי לשממש כאב לכל חי
והותר כאמור הרסן גם ברדייה יותר נוקשה
וגם באכילת החיי.
אבל עיקרון על אחד נשמר מכל משמר.
והוא דומה נעלם מעיננו ומעיני כל מי שעוסק בצער בעלי חיים מהתורה
קדושת החיים, הוטלה כמעט בשווה בין כל חי והאדם וכן להפך ודגש על הלהפך.
אם כן במה דברים אמורים .
בכתוב הבא:
"ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מכל חיה אדרשנו מיד האדם...."
שתי שאלות כשהוא אומר "אדרוש" למה היה לו לשוב ולמר :"אדרשנו"
ושאלה נוספת מה התכוונה התורה בתוספת העמומה והסתומה בסיפא :"מיד האדם"
אם כן ברישא כיוונה התורה שהקב"ה ידרוש מכל חייה שתהרוג אדם את דמו
ובסיפא בסמיכות המילה "אדרשנו" ל"מיד האדם"
התכוונה התורה שגם הקב"ידרוש מכ ל אדם שהורג סתם חיה את דמה.[כמובן לא באותה דרגה של שויון]
אם כן הותר לו לאדם לצורך אוכל להרוג את ה"חיות".
אבל בשום פנים ואופן לא לשם ספורט או סתם סיפוק
זו השחתת הבריאה ויש בצידה תמיד דין וחשבון של דמים.
הנה כי כן מגדר תורת ישראל:
אסור בתכלית האיסור לצער בעלי חיים.
ועוד יותר חמור אסור להרוג אותם בלי עילה נורמטיבית מוצדקת
אכילה מותרת, או סכנה של פיקוח נפש
והזוכר ליתן חמישה לצדקה תבואהו ברכה
והאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם