תפיסת המנהיג בעיני אלוקים ואדם [בפר' פנחס]
שימו לב לתפיסת המנהיג השונה בעיני משה ובעיני הקב"ה
משה רואה בעיני רוחו את המנהיג כאיש שיש בו למעשה רוח גם לעצמו וגם לעם כמנהיג.
משל שתי רוחות שמבטאות גם רוח אישית בבחינת :
" יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם.
ורוח נוספת המשכללת את הסגולות האישיות ואת עולם הרוח האישי גם:
ל"יוציאם ואשר יביאם".
משל רועה שגם "רועה" את עצמו כגדול בתורה לעצמו.
וגם רועה הרועה את הצאן.
והנה ה´ מתקן :
"איש אשר רוח בו"
רוח אחת.
נקודה.
אין גדול בישראל לעצמו בלבד או לחצרו.
הכל כרוך וקשור לכלל ישראל. לא רק זאת אין יציאה וביאה אישית של המנהיג הנפרדות מכלל ישראל.
רק
"יצאה וביאה משותפת אחת"
ולא רק זאת אותה יציאה וביאה כפופה למשפט האורים והתומים שנאמר "על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל בני ישראל.
ומשפט חד הוא לעולם
כיום באין אורים ותומים :
חוקת היסוד לכל מנהיג וכלל עם ישראל :
משפט הטוב וישר.
ערכי בתורה בשילוב עם הערכים האנושיים הליבראליים של העולם המערבי בבחינת הטוב והישר
לקיים ישראל :
גם "אל" וגם "ישר"
מעמד הר סיני של כל מנהיג בישראל
אחד הפרקים היותר יפים בתנ"ך
הוא הפטרתה של הפרשה המתחילה בפרק חי במלכים א´ [פר' יח' יט']
פרק כל כך חשוב שניתן להכתירו כמעמד הר סיני של השליחות בישראל. מי שלא חווה והטמיע מעמד זה עד תומו איננו יכול לשמש מנהיג ראוי בישראל
כל רועה , רב ומנהיג בישראל שלא למד פרק זה על בוריו על שלל מסריו המוכמנים חזקה עליו כי לא ימלא שליחותו נאמנה..
אחרי שאליהו שוחט את נביאי הבעל מניח ה´ את ידו על אליהו כאילו לסמן עצור עד כאן
סטית מדרכה של השליחות...
נביא רב ורועה בישראל לא יעסוק בקנאות כמטרה, כשגרה ואף לא יעסוק בהרג וודאי לא המוני
פיסגה אפלה זו, אליה הגיע אליהו, מחייבת הייתה לחזור לנקודת ההתחלה לחזור למדבר ללכת ארבעים יום אופקיים ולהגיע למערה שבחורב.
שמא שם יתעורר אליהו לצאת מענני הקנאה ואיבוד הפרופורציות.
אך לא המערה לא משנה בו דבר הוא לא מתעורר משל ממשיך הוא לישון רתום תחת הרותם.
והקב"ה נותן לו ניסיון נוסף מרומם יותר לאמור :"צא ועמדת בהר לפני ה´ .
וה´ ממחיש לו את כל דרכי ההנהגה ופוסל בפניו את כל הקיצוניים והקנאים שבהם :
ה´ לא ברוח הסועה,
לא ברעש
וגם לא באש
אלא בדממה דקה.
ואליהו עייף מלשנות דבר והוא מליט פניו והוא חוזר לא למערה אלא לפתחה כאילו מסרב להתעורר והוא חוזר על טרונייתו הקנאית כמעט מילה במילה. משל כל הטקס הסמלי הלזה לא עורר בו דבר
והוא מצטווה לשוב ולהעביר האדרת :
מאליהו המתעקש ש:
אלי הוא יה [לימים תרד העקשנות של "הוא" והשם יהפול ל"אליה"]
לאלי - שע
ל"אל" יותר מפוייס ,ששע לשוועתם של בני אדם .
ואליהו שמעייפות לא הצליח להתעורר ולהסתגל לשליחות של "דממה דקה" נרא דווקא בסערה ל"מערה" אחרת לשדשמיים לעבור שם חניכה שתתכשיר אותו לסגור את המעגל בגאולת הקץ.
הנה כי כן הקב"ה שונא מנהיגים קנאים ההופכים את הקנאה לשגרה ההופכים את הקנאה לשפך דמים הקנאה היא עייפות המחייבת החלפה וריענון.
דרכו של הקב"ה תמיד אך
בדממה דקה.... בהרבה שקט ונועם....
