כשהזקן ההוא הסתלק לבית עולמו, ביקשתי לומר עליו הספד, נאלמתי דום שעה ארוכה ולבסוף יצאו לי השורות הריקות.
שאצלינו בני ישראל הגנרלים היחידים הראויים ל"הצדעה" הם הזקנים. אשר להם אין אנו מצדיעים בתנופת יד כשוטרי תנועה או כשרטטין של משולשין
.אלא בקימה ובכיפוף ראש,
תוך השפלת פנינו לארץ. לקיים במלא :
גם בפני שיבה תקום
וגם והדרת פני זקן.
והנה זקן יקר , מנוח שלא היה לו מנוחה .
אני עומד לכבודך דום משפיל פנים וראש
כמצדיע לך
בלכתך לגורלך
לקץ הימין
נ.ב
וכנגד אותו הדרשן שדרש בשבחה של האמונה בתמימות
להן דרשתי שלי
. אין ולא תהיה אמונה של "תמימות
הוורסיה של אמונה בתמימות פסה מהעולם עם גירושו של האדם מגן העדן...
ברגע שהאדם אכל מעץ הדעת כל הוויתו השתנתה לבלי הכר הוא נשאב למסע חתחתים כמעט אין סופי של מירוץ בלתי פוסק לעולם אחר הידע, הדעת והמדע.
לפיכך, גם אין הוא יכול להשתחרר מזה אף פעם. וודאי לא ביחס לעיקר :
לעצם האמונה.
לפיכך גם סומן היעד הרלוונתי לאותו התהליך הארוך עדי ומלאה הארץ דיעה את ה´.
ולא ומלאה הארץ אמונה תמימה בה´
במובן המדובר
אם כן, יש נקודת התחלה : תחילת המירוץ הגירוש מגן העדן אל הדעת המוחלטת של נקודת הסוף עדי ותחסריהו מעט מאלוקים. נקודת הסיום של :
ומלאה הארץ דעה את ה´ .
במילים אחרות התהליך שבתווך ודווקא ביחס לאמונה הוא בעיקרו התודעתי פונקציה של חקר ידע ומדע. אלא שברור הוא כי כל עוד אין אנו מגיעים לנקודת הסיום איננו יכולים להכריע את כף האמונה רק בתודעה מחקרית מדעית ולפיכך תמיד במימד המעשי, נצטרך להזקק לאותה הפאזה של ה"תמיממות".
או שמא הטיית הלב הבלתי ברורה אותה החוויה הרגשית העמומה שנפש האדם לא יכולה לחיות בלא הוויה אלוקית .
ולענין זה, אין טוב מלהאחז בנוסחה שהתורה עצמה קבעה לנו לאמור :
"וידעת היום והשבות אל לבבך"
שלכתחילה אתה מצווה לשקלל את כל הידע העדכני שנצבר ולהפיק ממנו גם לענין האמונה כל ערך רציונאלי ותבוני מוסף.
אלא שכאמור כל עוד לא הגענו אל נקודת הידע המוחלט של ומלאה הארץ דיעה את ה´ מצווים אנו תמיד לחתום באותו קורטוב מכריע של אמונת הלב, נטיית הרגש שמי שהאמת יקרה, לו הרי שתמיד תמיד יחוש גם ברגש בצורך של האמונה באלוהים חיים
