אחת התהיות היותר מהותיות קשורות בטומאת הנידה והשלכותיה
ולעניות דעתינו מדובר בעוד פרק המשלים כך או אחרת את הרמוניית הבריאה.
נקודת המוצא חייבת להיות לכאורה אותה הסיטואציה שבה נענשה האישה בצער תלדי בנים ביחד עם הציווי של פרו ורבו
הרי בעיקרון האישה יכולה לכאורה, להתחמק מהעונש החיובי של :
ב"צער תלדי בנים,"
או לפחות לדחות אותו או לצמצם אותו. לפיכך באה גם מנקודת מבט זו טומאת הווסת לומר כי במקרה של אי ניצול האופציה כשדם של חיים פוטנציאליים הופך לדם של שופכין וכי בצד החיסרון הזה,שהוא אחד משבעים של המוות - כחוסר של חיים יש גם כאב וצער אבל לא רק , אלא יש גם תקופת התכנסות היכרחית, המלווה גם במעין קנס חיובי של הליכה אחורה בהנזרות מיחסי אישות והכל לתקופת מה מחושבת:
שבעה ימים המקבילים לשבעת ימי אבל ושבעה ימי טהרה המקבילים לשבעת ימי הבריאה של התשתית החדשה.
והכל גם לאפשר לכל המערכות גוף ונפש של האישה להתחיל מחדש אלי ניסיון נוסף אולי מוצלח יותר.
שהרי גם אי אפשר לו ליעוד של:
" והיו לבשר אחד "
להתחיל להתחבר חיבור של קיימא עם שיירים של "חורבן" קודם.
הנפש של האישה וגם של האיש עדיין לא מוכנה לכך תודעתית -תת הכרתית שגם בזה לכאורה מותר האדם
