כשעליתי על מטוס
לא הפנותי לך עורף
רק חיפשתי לי ארץ לשעה
להקהות בה את קשיות עורפי
לשוב אליך כבעל נאמן
בעמיו
וחיש
חזרתי אליך
בוכה
כילד שאיבד
את אמו
משה אהרון
-
כי זה כל האדם.
"...וזאת תורת האדם ה' אלוהים
[שמואל ב' ז' - 19]
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] יפה ותמציתי - ככמוסה מרוכזת. ובערבו של שבת קודש של פרשה זו קשה לי שלא לפרוק משהו גם מזיקוקיי. אני מקווה שיהא זה משהו "משבעים פנים". כבר בשמו של קורח תמצא, את אבני הבנין למגמת ההרס הפנימי והחיצוני הוא כפייתי [הצלצול של השם מזכיר היכרח].הוא קירח מכל הכיוונים והוא לעיתים קפוא כקרח והוא גם איש מזימות לרקוח [רקח] והוא גם לא מניח לדבר בלתי אם חקרו [חקר] ועד תומו לפי מראה עיניו. והוא גם לבסוף "רחק" שנאמר "ויאבדו מתוך הקהל". אבל יותר מזה ביטוי הפתיחה : "ויקח קרח" הוא באמת בבחינת "צופן גנטי", רב משמעות וכיוון. ראשית כבר בעצם הצירוף של המילה "ויקח" עם השם קורח זועק לכאורה, להשוואה ביניהם, תוך הפרדת האותיות השוות והתיחסות ונתינת משמעות מהותית רומזת לאותיות השונות. האותיות השונות "ר" בשם קרח מצביע על המגמה האובססיבית לשאוף בכל מחיר להיות ה"ראש" וכל הדינאמיקה בחייו היתה לקח את הראש והאותיות השונות במילה "ויקח הינם אותיות המרכיבות את שם ה' כאילו להוסיף ולומר לקחת את הראש גם במחיר של "לקחת" את ה'. וכך ברור אולי עתה מה "לקח" קורח את תפקיד הראש בעבודת ה'. במילים אחרות, מה שלקח קורח היה לא פחות מאשר את תפקיד הכהן הגדול בפועל נכנס למשכן ויצר עובדה קיימת . זו הסיבה שקרח לא מדבר בכלל בהמשך מבחינתו כבר נעשה הכל. זו הסיבה שלא אחר מאשר ה' מכנה בהמשך את המשכן "משכן קורח ודתן ואבירם . וזו הסיבה שברצות משה לצמצם נזקים מיד הפנה את תשומת הלב לבוקר ולהיבט פולחני עם פוטנציאל נמוך יותר של מחתה וקטורת[למנוע מקורח לעבוד בעבודה אחרת במשכן הקרבת תמידים וכו']. זו הסיבה גם שקורח הכין גם חומת גיבוי של 250 איש "נשיאי עדה". ודוק ולאנשיאי העדה [בהא הידיעה] היו אלה מנהיגי ביניים שאצה להם הדרך וקורח הבטיח להם הבטחות... בניגוד לפרשנות הקלסית לא נראה לכאורה שאלה מניעיהם לכתחילה היו עניניים שהרי הם מכונים "שרופים" ונכללו בהגדרת הכתוב של "רשעים". אומנם, דינם נגזר לשריפה על פני האדמה פחות מדינו של קורח ודתן ואבירם. אם כן איפה היה הצמד הזה דתן ואבירם, בכל הפוטש הלזה דתן ואבירם היו אופרה אחרת . להם היו אינטרסים שונים הם חברו לקורח רק על מנת להפיל את משה. הם היו חובבי מצרים מושבעים נושאי "תרבותה" ברמה . לא התאים להם חזון ארץ ישראל ולכן הם ניסו להתחכם להשאר באוהליהם כאילו לא להיות מעורבים פיזית ב"כבישת" המשכן והפולחן. אבל כאמור הקב"ה חשף ערוותם ויותר מפעם אחת כינה את המשכן ה"כבוש" - משכן קורח ודתן ואבירם .. המשך בהזדמנות אחרת ..[אופי העונשים בהלימה למעשים ועוד] תודה על ההזדמנות ושבת שלום [ליצירה]
- [ליצירה] לליאורה היקרה , ראשית ברכות על ספרך. אכן כן אולי ליבי תמים וחובה לפחות לי לנהור אחר מה שכינת "הבנותיו". אך לחלוטין אינני תמים במובן של נאיבי. ואני מתפלא עליך כי בענינים קרדינאליים שכאלה רלוונתי בכלל בעיניך : "מה שיש או אין בשמיים.... בין יומרה ספרותית - לנביא לבב חכמה, אולי יש עוד משהו בעולם הזה. על כל פנים, זה באמת לא חשוב מה יש בשמיים, כשמנסים לתקן עולם הארץ [ליצירה]
- [ליצירה] תודה לכל הגיבים הנכבדים. בחלקת האלוקים הקטנה שלי אני מבקש להניח "אריכים" על מפתנו של משיח. ואם הדברים גם עושים רושם , אין מאושר ממני. תודה לכם. [ליצירה]
- [ליצירה] נחמד. האמת היא האור המוחלט. היא מרצדת בהוויתינו. כזיק של ה"אין סוף". יש הרבה מן האמת ביצירה זו. יש בה תמימות [יחוס מעשי וודאי וקונקרטי של :"כלי חיובי" , "תרופה למכאוב".] אך יש בה גם פקחון גדול כשאתה כבר נלכד ברשתה של האמת. האור המחטא , לא רק מטהר את האויר , אלא גם מרפא משהו לנפש. אותו הריפוי הממכר, שיוצר דינאמיקה, שאין ממנה חזרה [ליצירה]
- [ליצירה] לגוד. מקווה שהפעם משכנע בס"ד. אני מקווה שהדברים הפעם משכנעים יותר . ראשית לבקשתך להלן הפסוק בחומש דברים ט'[20]: "ובאהרון התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרון בעת ההיא". הביטוי : "התאנף מאד" אנינו קל -כלל ועיקר. רק לסבר את האוזן כשמשה מתאר את כעסו של הקב"ה כלפיו אותו הכעס שהוביל לגזרה של אי הכניסה לארץ הוא משתמש אך בביטוי "התאנף". ולא די בכך, מיד אף עדן את הדברים באותה הנסיבה המקלה לאמור : "התאנף בי על דבריכם". אז איך נהין , לפחות מהבחינה הרעיונית להמשיך ולעצום עיניים ול"איין" בק"נ טעמים ותירוצים את אותו "גזר הדין" אשר בוטל רק בגלל תפילתו האולטמטיבית של משה. אין זאת אומרת שמשה לא עשה שימוש בכל אותן נסיבות מקילות שהעלתם בתגובותיכם. אך גם עצם ההתעלמות של הקב"ה , בכך שרק בדיעבד משה מזכיר זאת, היא גם הנותנת לכאורה, כי כעסו של הקב"ה בבחינת "התאנף מאד", היה כל כך רציני. שעם כל הכבוד אי אפשר להתעלם ממנו.[כדי הטיעון שרק עם ישראל נענש...] הקשר שבין ה"זהב" כמייצג את פסגת החומר ובין אלוקים" המייצג את פסגת הרוח, הוא לכאורה ברור למדי. מדובר במתח מובנה של תנגודת. לכן הקב"ה ציווה : "לא תעשון עימדי אלוהי כסף ואלוהי זהב". יותר משכיוון לאותם דורות לענין הצלמים מכסף וזהב כיוון לימינו אלה , שלא להגרר לגרוע מכל שבשאיפת החומר עדי שיאה [התשוקה לזהב בכל מחיר] אנו שומטים מידינו את ה"אלוקות" ואוחזים באותם אלוקים אחרים המגולמים במיטב החומר : "הזהב". זה מה שקורה לדתות מושחתות . וזה למרבה הצער, הסכנה הרובצת לפתחינו . שהרי כל מי שנסחף אחר תאוות הבצע והממון לא רק שזונח הוא אלוקים חיים, אלא שעובד הוא אלוקים אחרים שעשה במו ידיו [ליצירה]
- [ליצירה] ושוב, תודה לגוד. אכן לא שמתי לב ונשמטה האות [ליצירה]
- [ליצירה] לזיוה גל, הערתך הנוספת מובילה אותי להרחיב מעט באותו ה"שקט הנפש" והאיפוק של אותה האישה הגדולה בתנ"ך. אני אישית ומדגיש אישית, לא מכיר אישה, כשבנה יחידה מוטל מת לפניה, אין היא בוכה או צורחת וכשבעלה שואל אותה מה קרה ואם הכל בסדר. היא משיבה לו הכל "שלום" [ידעה נפש בעלה הזקן וכי אם תאמר לו כי בנם מת יקרוס ויתמוטט גם הוא]. היא חובשת את האתון לבד. ובניגוד לאברהם רוכבת למשימת חייה להחיות דווקא את בנה המת ויהי מה. והכל באיפוק של אדיריםבלי כל רעש והיסטריה האופיינים במקרה מעין זה לכל אדם כשגחזי נערו של איש האלוהים שואל אותה אם "שלום לילד" היא שוב משיבה "שלום" ממוקדת יעד ומטרה להגיע לאיש האלוהים עצמו. וכשהיא מגיעה עדיו היא מחזיקה בשתי רגליו. ביטוי עז ביותר להבהיר כי מכאן ואילך אתה איש האלוהים לא הולך לאף מקום ולשום משימה עד אם.... ושוב היא אינה צועקת מדברת ממוקד, נחוש, חודר ואף עוקצני: "ותאמר השאלתי בן מאת אדוני הלא אמרתי לא תשלה אותי" וכשאיש האלוהים מנסה ל"פתור הבעיה" באמצעות נערו גיחזי. היא יודעת לפתוח את הפה ושוב נחוש ועוצמתי : "חי ה' וחי נפשך אם אעזבך" עד כי נאמר כי איש האלוהים: "הלך אחריה" הליכה זו מסמלת יותר מכל : שאיש האלוהים הגדול התבטל כליל, להשתרך אחריה של אישה גדולה בתנ"ך [ליצירה]
- [ליצירה] לכנרת - מדובר בכתבה של הרב צוריאל בערוץ 7 יהדות הכותרת : "איזהו חכם?הרואה את הנולד". משום מה החלק הראשון של הכתבה כנראה הורד ונותר רק החלק השני [ההמשך] [ליצירה]
- [ליצירה] כל כך יפה. יוצר דימוי של זוג שנטיית הגזע שלהם שואפת לשלימות והשתלבות וידיהם פרושות למעלה לקבל גשם נדבות. בדמות שיער גולש של עלים ירוקים ומבטיחים [ליצירה]
- [ליצירה] אכן, הגעגועים הינם תעתוע אכזר משב רוח נידף של גן עדן אבוד. תמיד תמיד נתגעגע וכשנגיע וננסה לאחוז לממש. הרגע תמיד יברח לנו שוב. ימוג אל הריק הכואב. אל המחוזות האבודים של געגועי האין סוף. [ליצירה]
