"אז איפה את רוצה שנחגוג לך?" היא הביטה בדרור ויינשטוק בעיניים שואלות ולגמה מכוס התה שתי לגימות קטנות. "מה? מה יש לחגוג?" "אני בשוק שאת אפילו שואלת... חמדתי, שבוע מהיום ואת בת 29" עשרים ותשע ... עשרים ותשע...- המספר הדהד בראשה. "פשיה, גם את זה שואלים אותי? חשבתי שבמקרים כגון אלה, מי שמספק את הסיבה למסיבה לא צריך להיות מעורב..." "נו, יעל, זה לא מסיבת הפתעה של גיל טיפשעשרה... איפה את רוצה שנחגוג לך?" "אם אתה שואל אותי" אמרה וקמה לפנות את שאריות הארוחה שלה "נסה לשכור את הלובי של אחוזת ראשונים, אחלה לוקיישן" "חה חה חה. וברצינות, קשישתי... יש לך העדפה ריאלית יותר?" "יודע מה? כן. יש לי העדפה ברורה. לא חושבת שהיא כזאת ריאלית - אבל היא בטח מה שהייתי רוצה שיהיה. תשכחו מזה." "מה? לשכוח ממה?" "מיום ההולדת הזה. לא רוצה לחגוג אותו. מותר לי?" המבט הנחרץ שירתה לעברו לא הותיר מקום לספקות באשר לרצינות כוונותיה. "נו... אל תתחילי... זה לא מתאים לך, יעלי..." "אל תתחיל אתה! מה הביג דיל מהיום הזה, הא? נולדתי. זה הפך את העולם טוב יותר? רע יותר? עגול פחות? כולה הגחתי לאוויר העולם, חטפתי מכה בטוסיק וצווחתי. פחות או יותר מה שאני עושה מאז... רק שאת הבעיטות בישבן אני חוטפת מכל מיני מורים חולירות, מרצים גועליים ובוסים דוחים... מה שמזכיר לי שיש לי להגיש לד"ר מאור את הרעיון לפרוייקט בעוד שלוש שעות אז כדאי שתעוף לי מהשולחן תוך קטנה וחצי אחרת אני אעיף אותך בעצמי, ואם לשפוט על פי מצב הרוח שלי עכשיו אני אבחר במתודה הפחות סימפאטית ממה שיש באמתחתי..." "אני בטח מזוכיסט או משהו" אמר דרור אגב יציאה לכיוון דלת משרדה "אבל אני מת על הסרטים שאת נכנסת אליהם כשאת מתעצבנת..." הנעל שהושלכה לעברו הוטחה בדלת שנסגרה ממש בזמן. היא התיישבה על כסאה ונשפה בבוז. עשרים ותשע. ביום שלישי, בעוד חמישה ימים, היא נולדה לפני 29 שנה. "אין מה לומר" חייכה במרירות "יום גדול לאומתנו הקדושה..." "יעל? יעל, הכל בסדר?" שיט. "אמממ... כן ד"ר מאור... סתם הירהרתי לעצמי בקול..." אמרה וסידרה בפיזור דעת את האנדרלמוסיה על השולחן 'ואת הבלאגן הזה דווקא הוא צריך לראות???' שאלה את עצמה... "יעל, רק רציתי להזכיר לך שצריך להגיש לחברת א.ב.ש את ההצעה למבנה בניין המשרדים שלהם עוד היום...- אני מניח שהדגם שלך מוכן. בשעה ארבע הם יגיעו ואני רוצה שתגיעי לפגישה ההיא על מנת להציג את הדגם שלך. " "כן... כן... בטח שאני זוכרת... והדגם מוכן אני רק צריכה להביא אותו מתיקונים וליטושים אחרונים" ענתה בגמגום. "מצויין. אני סומך עלייך. את הדגם של עירית וצהלה כבר ראיתי. מקווה שהם יבחרו בנו" "עירית וצהלה? סליחה, ד"ר מאור, אני לא היחידה שאמורה לעבוד על הפרוייקט הזה?" "היחידה? לא... הייתי צריך כמה רעיונות... ואת, למרות שאת מוכשרת... לאחרונה את לא כל כך מחוברת. את עייפה קצת, נכון?" עייפה? קצת? היא התיישבה באחת על כורסתה והחלה למולל בעצבנות את העט שבידה. "זו עיסקה שלא הייתי רוצה להחמיץ והבעלים של החברה מאוד קפדן ולא מתפשר על איכויות..." "אני מבינה, ד"ר מאור. אל תדאג - הדגם יגיע בזמן ואני לא אאכזב אותך" "אני מקווה שלא" ענה בחיוך ופנה לצאת את החדר. בשלוש השעות שעברו עד הפגישה עם בעלי החברה הקפדניים, הוגיעה את מוחה בתהיה מה גרם לו לאבד בה את אמונו... אברהם נבון ובנו יונתן הגיעו לפגישה במשרדו של ד"ר מאור בדיוק בשעה היעודה. יעל הייתה בטוחה שיונתן נולד לתוך המבע חמור הסבר הזה- אם כי בעיניו הייתה רכות ועדינות שהיא לא יכלה להסביר. היא סיגלה לעצמה את ארשת הפנים הכי עניינית כשהציגה את הדגם שלה. הרטוריקה ויכולת הנאום שלה מעולם לא היוו מקור לבעיה ובכל זאת בעצמה חשה שאין לה עניין לשווק את הדגם עליו עמלה שבועות רבים. היא לא הופתעה כשהחליטו הגברים לבית נבון ללכת על ההצעה של צהלה. איך הסביר את זה אברהם נבון? 'שתי ההצעות האחרות טובות אבל הייתה חסרה בהן נשמה.' לכי תסבירי לו שאת מחפשת אותה כבר כמה חודשים ושאם הוא יתקל בה במקרה שיטלפן או שישאיר אותה במדור לחיפוש קרובים... "נו?" קידם את פניה דרור כשיצאה יחד עם הפמליה מהמשרד. היא הנידה בראשה לאות לאו. "אחלה מתנת יומולדת 29, הא דרורי?" לפני שנכנסה למשרדה בלב כבד, העיפה מבט קצר באדונים לבית נבון וטרקה אחריה את הדלת. מקץ ארבעה ימים הגיעה למשרד כשאותות הדחיה ההיא עדיין נכרים בכל הליכותיה. אמנם ד"ר מאור עודד אותה ואמר שהוא אישית היה מאוד מרוצה מהעבודה שלה אבל למה שיהיה איכפת לה מה הוא חושב? שני מוקדי ההחלטה העיקריים אמרו שחסרה בעבודה שלה נשמה. הצנונים החנוטים האלה, עם החליפות הכהות והעניבות המגוחכות, אמרו שחסרה לה נשמה! מבט מהיר ביומן השולחני שלה הזכיר לה ש... "יום הולדת שמח, ילדונת!" "דרור ויינשטוק" אמרה כשהביטה בו נכנס עם חיוך רחב "לא ביקשתי ממך להדחיק את היום הזה? להתייחס אליו כיום רגיל לכל דבר?" "ככה את מכירה אותי? ממתי אני מתייחס ברצינות למה שאת אומרת?" אמר וקרץ. "וברצינות... נורית ואני רוצים שתבואי אלינו לארוחת ערב. אל תעשי פרצופים " מיהר להוסיף כשגילגלה עיניה כלפי מעלה "זה משהו רגיל ונעים. לא יהיו זיקוקי דינור ובלונים. משהו כיפי וקליל. העיקר שתצאי מאוירת הנכאים שתקפה אותך לאחרונה..." "ב.מ.וו לבנה ובתוכה יורש עצר שירש גם הון לא קטן, יבצעו את העבודה... " "חשבתי שאת לא רוצה משהו מופרע וחריג. חוץ מזה... את יודעת, שונא מתנות יחיה" "זה לא אומר שמי שאוהב ימות" ענתה בחדות. הוא גיחך בחדווה. "ככה אני אוהב אותך. חייכי יעלי." אמר בטרם יצא לכיוון משרדו. היא נשארה לעבוד עד מאוחר, כרגיל. הקומפלקס של בניין "מאור ובניו- אדריכלים" כמעט התרוקן כשנער שליח נכנס עם זר של 29 ורדים וחיפש את יעל לוין. היא הרימה את ראשה כששמעה את שמה וחייכה לעצמה "דרור..." כשנטלה את הזר פנתה מיד למשרדו . "טוק טוק טוק" קראה כשנצבה בפתח "אפשר להפריע בשביל להודות לך, אדון ויינשטוק?" דרור הביט בה ובזר חליפות. "על מה להודות?" שאל והביט בזר שבידה "על זה?" "לא. על הציפורן החודרנית שלי... בטח שעל זה! אתה ממש מתוק, תודה!" "מה תודה, יעלי. זה לא ממני!" ???? "לנורית אני בקושי מביא פרחים... אמנם את אחלה מאהבת " הוסיף בקריצה "אבל בל נגזימה.." מבטה הנוקשה שינה באחת את הבעת פניו המבודחת. "את לא קוראת את ההקדשות? איפה הפתק שמצורף... הנה, תני לי..." הוא הוציא את משקפיו מכיסו וקרא: "יעל, לא יצא לנו כל כך לדבר מלבד על עניינים עסקיים. ראיתי שקצת נעצבת כשהחלטנו ללכת על הפרוייקט האחר. אני חושב שאת אדריכלית מוכשרת ומאוד מצאת חן בעיני כאשר הסברת את המחשבה מאחורי המודל שיצרת. אינני סבור שחסרה שם נשמה. אני בטוח שהיא נמצאת. תתני לי את ההזדמנות לגלות? יונתן נבון" "הללויההההה חביבתי!!" קרא דרור בחדווה נוכח עיניה הנדהמות "יורש עצר- יורש הון ואני בטוח שיש גם ב.מ.וו ...- מי אמר שצריך להזהר ממה שמבקשים?"