אמיל שכב על המיטה בעיניים עצומות ובהכרה מלאה. כבר שלושה ימים שהוא לא זז. הוא ניסה לבצע רטרוספקטיבה על התהליך. בעיקר הוא ניסה להחליט מה היה הכי גרוע. נראה שהצמא והרעב מובילים בראש, אבל האפתיות שהוא הפגין פיגרה רק במעט אחריהם. מי שהיה נקלע לחדר היה, כנראה, מסיק ממבט ראשוני שהוא ישן. אם הוא היה מודע לכך שאמיל לא זז שלושה ימים, הוא היה טוען שהוא מסומם. או מת.
אמיל לא היה סגור על הרבה דברים, אבל היה לו די ברור שהוא לא מסומם. מאז ומתמיד סמים הגעילו אותו, ולמרות שהם תמיד היו בהישג יד, משהו בחלק האחורי של המוח שלו המשיך לטעון שהוא מעולם לא ניסה סמים.
אמיל סמך על ההכרה בהווה, אך לא על זיכרון העבר. הוא ניסה לחזור שולשה ימים אחורה כדי שיוכל לבחון מה גרם לו להגיע למצב הזה.
כלום.
הוא פגע במחסום אדיר של אי-היגיון צרוף.
רעיון התעורר במוחו, ואמיל הרגיש שאם רק ינער קצת את ראשו יוכל להתרכז באותו רעיון, אך לאחר שלושה ימים, הוא היה צריך את הסיבה למנוחה המושלמת, לפני שישבור אותה.
קטעים קטעים של תובנה, נקשרו על ידי חוט מחשתי טהור, ותאוריה ראשונית משונה נגלתה לעיניו, העצומות. אם נצטרך לתאר את תחושתו של אמיל לגבי הרעיון החדש בכמה שפחות מילים, נגיע, כנראה לקרבת המילים "לא מרוצה".
מה שגרם לאותה דמות אדישה ערעור נפשי רב כל כך היה הרעיון, שבעצם, תחושת הזמן שלו יכולה להיות מוטעית בבסיסה.
אמיל היה בטוח במספר דברים בלבד. במוות, כמובן, בגרנולה, ובזמן.
מה היה בו, בעצם, שנתן לאמיל את הזכות לבטוח בו?
על מנת להמשיך להתפלסף עמוקות בנושא אמיל חש שעליו להגדיר את מהות הזמן ראשית כל.
אמיל נזכר (או חשב שנזכר, מי יודע) בכך שבספרי המד"ב שקרא נהוג היה להתייחס על הזמן כאל מימד רביעי. גישה זו לא התאימה לו מעולם והוא פסלה והמשיך הלאה. האם הזמן הוא הקיום? כנראה שלא, מכיוון שהדבר יערער את בטחונו בגרנולה, מעשה מגוחך עד כדי טירוף. לאחר מספר נוסף של סיווגים אמיל החליט להפסיק, בגלל אותו כאב ראש שתקף אותו בזמן שניסה לפתור שאלות מספרי מתמטיקה שהיו מסומנות בכוכבית, או יותר, בשתי כוכביות, שבא להתקיף אותו עכשיו.
הוא החליט להתפשר על הגדרה שאותה יציב כטענה זמנית. הטענה היתה שהזמן הוא ציר שעליו סלולים כל האירועים והמקרים שהיו ויהיו.
לאחר שסיים (והוא כבר לא היה בטוח אם באמת סיים) להגדיר את הזמן, ניגש לסוגייה הרצינית, דהיינו, האם הזמן קיים, החלטי וסמיך כפי שחשב עד עתה.
ראשית, אמר, אם אצליח להוכיח שהמעבר בזמן אפשרי, אפריך מיד את הטענה הקודמת. לא לקחו יותר משתי דקות של מאמץ על מנת להראות שאכן אפשרי המעבר כי לפתע אמיל שאל את עצמו האם תחושת הזמן שלו מוטעית בבסיסה. תגלית נוספת, שהייתה מפתיעה את אותו צופה מהצד שעליו דנו בתחילת הסיפור, היא שהאדם תלוי אף הוא בזמן, מה שלא הפתיע את אמיל, מכיוון שהוא עוד לא ידע, כמובן, שעוד מספר דקות ינסה לחזור בזמן. ויצליח.
במשך השעה הקרובה (מאוד קשה בעצם, להגדיר אם הייתה זו שעה, או עשר דקות שעברו) בילה אמיל בחזרה בזמן אל אותה נקודה, והשיכחה המיידית של מסע זה.
אותו צופה סבלן היה כבר מקבל סחרחורת אם היה מחליט להמשיך ולצפות באמיל.
מי יודע כמה זמן היה מבלה אמיל באותו מסע אל אותה נקודה (מבחינה מסוימת, ידוע היה שרק עשר דקות) ללא היה מגיע אל אותה השערה בפעם העשירית (או הראשונה, כמובן), ומחליט לפתע שעצם הרעיון מגוחך, ולנסות להפריך טענה זו יהיה בזבוז של זמן (כאב הראש שהוציא ראשו מעבר לפינה בה הסתתר גרם לאמיל להכריז, שלא בזבוז של זמן יהיה המעשה אלא בזבוז של כח).
אם אותו צופה היה מחליט להישאר אחרי הפעם השמינית במקום לעזוב בכעס את החדר, הוא היה רואה את אמיל מחליט, פתאום, לוותר על המסע. התגלית הזאת הייתה יכולה להוכיח שאין אלוהים, אבל הצופה היה חייב לקחת אותה כהוכחה זמנית בלבד.
תגובות