בס"ד
טקס החינה ללא זיקה רעיונית תורנית, הוא למעשה לא יותר מאשר סתם טקס אלילי ודי בעייתי. אי אפשר לנו לקדש מנהגים אך מגדר של אינרציה של מסורת. שהרי טקסזה הוא גם נחלתם של דתות אחרות. , אשר על כן "מוטלת עלינו החובה הקדושה להלביש אותו מחצלות של יהדות ולה"אביסו תכנים רוחניים של ממש. לצבוע אותו בצבע "אדמדם" של יהדות..
לפיכך הרשות נתונה לכאורה לכל אחד כאוות נפשו ורוחו לצקת לצקת את התכנים הרעיוניים המתאימים עד אם תתגבש אותה הרוח הקדושה שתפיח בטקס זה את הנשמ היהודית החסרה..
נקודת המוצא של כל ניתוח רעיוני תורני הוא השם . השם חינה" כשם נתון מחייב התייחסות יצירתית.
אם כן מה אומר לנו שם זה.
המסורת עד הינה, האירה את עינינו, כי השם "חינה" נדרש בראשי תיבות של המצוות העיקריות בהן מחוייבת האישה דהיינו : חלה, נידה והדלקת נר ועדיין נותרת בעינה השאלה, כיצד מצוות אלו מתקשרות לטקס זה ולאופיו המיוחד.
מקובל להכתיר את החתן ביום חופתו כ"מלך". והנה בניגוד ל"חתן", שאין בכינויו זה ובכינוי מלך ולא כלום. הרי שדווקא הכינוי "כלה", גלום כל כולו בכינוי "מלכה". ואיזו היא ששניים אלה נכרכו בה גם "כלה וגם "מלכה"הרי זו אסתר המלכה. שיש לכאורה,דברמה ניסתר ביסוד החיבור שבין "כלה" ל"מלכה".
הנה אם כן, אנו מקדימים להכתיר את הכלה להיותה ראויה לכינויה ה"מלכה". להיותה לאחר טקס זה כ"נושאת חן בעיני כל רואיה" ולהיותה : "ותשא חן וחסד מלפניו" של המלך - חתנה.
וכיצד הדברים נעשים
בהתכנסות רבתי של כלל אוהביה להקרין חן עליה ולאשר כי אכן כן נושאת היא חן בעיני כל רואיה ולא רק מאותו "שקר החן" . אם כך לכאורה בערב זה מצווה להרבות בשבח הכלה במיוחד בין בני משפחתו של החתן ולשמחה ככל האפשר שרק מתוך שמחה של ממש היופי הפנימי של האדם מוקרן גם החוצה.
אבל, לכאורה, עדיין לא הגענו לשיאו של הטקס אותו השלב שמורחים חינה אדמדמה על ידיהם של הכלה ושל החתן .
חינה אדמדמה זו על ידיהם הינה על שום השאיפה לסמל כי בעזרת ה' ידיהם לעולם לא יתמלאו בדמים.
אלא ההפך רק בגוונים אדמדמים של חן
והלא הנביא אומר : "ואומר לך בדמיך חיי, בדמיך חיי" כפל של חיים וכפל של דמים. להזהיר על שני "דמים": האחד שלילי והאחר התלוי בו חיובי.
הנה אם כן, בלב ליבו של הטקס, אנו מקשטים את ידיה של הכלה בחותם של כעין דם כ"רמזורים" מהבהבים, להזכיר לה את עיקר העיקרים את ענין הנידה שרק בשמירתה כהלכה, תזכה לדם אחר של החיים
של - הלידה
