הזקן מגן השעשועים אומר:
אוי להם למכחישי הגאולה- המדינה.
שהם מברכים כל יום שוב ושוב ברכות לבטלה
שברכת "גאל ישראל" החותמת את קריאת שמע
מכוונת לאתחלתא.
וברכת "גואל ישראל" בשמונה עשרה,
מכוונת לכל המשכו של התהליך
ועד לגאולה השלמה.

נדמה לי כי גם כב' הרב לא הולך עד הסוף באמונתו במדינה ובאמינותו של התהליך כמכוון שמיים לכל אורכו ורוחבו
הגירוש מגוש קטיף בא כחלף לשפיכות דמים נוראה.
בגאולה זו משום שאין יותר חרב פיפיות של גלות
[ לא תהייה יותר גלות].
כל שנותר זה יסוד הכפרה בדמים בדמי בחורנו הנפלאים.[וכיפר אדמתו עמו]
כל אימת שעוולותינו החברתיות גואות חשבון הדמים הנדרש עולה גם הוא
ארץ ישראל ממירה את חשבון הכפרה מדמים להקאה פנימית כלומר ניתוקים והגלייה פנימית מחבל לחבל.
תהליך זה איננו מעשה אדם הוא פועל שממי.
חלק בלתי נפרד מאופייה זה של גאולת הקץ. 
על כן
כל "גירוש = הקאה מחייב חשבון נפש נוקב זיהוי החטא וחזרה בתשובה .
משכך רבנים מתעלמים מכך ומתייחסים לגירוש= הקאה אך במימד הרדוד של "הזרוע" הפועלת המבצעת
מסוכלת גם התשובה שתמנע גירושים נוספים בעתיד.
ועל כן עד כמה שמאמר זה נפלא אין בכנפיו תרופה של מזור שתחיש עלינו את הגאולה השלמה

גאולה ולשונותיה חייבים לילך אחר לשון חזונותיה שבתנ"ך המרחיקים ראות ולכל כיוון.
הביטוי "מקום" איננו מתאים לנסיבותיה של מגילת הגאולה. אותה יריעת התפר שבין שואה לתקומה
הוא ביטוי קוסמופוליטי המכיל עולם ומלואו האמור להכיל את חזון העתיד של כלל האדם.
ואנו מבקשים את ה"צור" בשלב זה אך ביחס לישראל.
המקום הוא ביטוי פאסיבי סטטי ובעוד ש"צור" הוא דינאמיקה של אין סוף במימוש האמת האלוקית.
[צור תעודה חתום תורה בלימודי]
יתר על כן גם לא בכדי ה"צור" הוא למעשה השפיץ של ה"מקום" ובתהליך הגאולה וודאי בתחילתה הצור ממוקד יותר לגילוי האלוהות ופעלתנותה.[ראה משה]
יותר מזה ואולי זה העיקר הרי שירת האזינו היא שירת 
המענה העתידית ביחס לשואה ותקומה [הצור תמים פועלו...] והנה שם בשירת האזינו מככב השם "צור" הן ביחס לשואה והן ביחס לתקומה ומה טבעי יותר שישוב לכהן במגילת התפר שבין שואה לתקומה.