[ליצירה]
אכן, הגעגועים הינם תעתוע אכזר
משב רוח נידף
של גן עדן אבוד.
תמיד תמיד נתגעגע
וכשנגיע וננסה לאחוז לממש.
הרגע תמיד יברח לנו שוב.
ימוג אל הריק הכואב.
אל המחוזות האבודים
של געגועי האין סוף.
[ליצירה]
תודה למגיבים.
קצוות ה"מתח" העיקריות שבאמונה
מגולמות ב"איש האלוקים" מכאן. ובאיש שכל עשייתו בבחינת "אלוהים",ממנו וממעשי ידיו
לכתחילה,אני די מבין את ההחלצות הגורפת ללמד סנגוריה על אהרון .
ואף דומה,שמה שנכתב כאן על ידי המגיבים הנכבדים עדיין רחוק מלבטא את דמותו היחודית והיחידה של אהרון, שהוא הדמות האנושית הבלעדית, שמעטרת בתוכן ובמהות את שמו של הקב"ה כ"שלום" .[ אגב,רק על אותה ההתנהגות המופלאה של : "וידום אהרון", אפשר לכאורה לכתוב ספר שלם.]
ובכל זאת, הנכם לדעתי שוכחים יסוד חשוב מאד במסריו של המקרא [יכול שהשרף אף כיוון אליו].
תורת ישראל מציינת נרטיבים לא מפני שחשוב בעיניה כי נלמד לדקלם את הנפקויות המידיות הספציפיות לגבי דמויות המפתח שבאותה הדרמה, אלא בעיקר על מנת שנזקק המנרטיב כולו את אותם המסרים הערכיים איכותיים, שהתורה מבקשת להנחיל לדורות .
כך, סיפור העקדה לא בא אלא לומר כי האלוקים ניסה אותנו פעם אחת ויחדיה בניסיון מטודי, על מנת שמכאן ואילך להוריד כליל מסדר היום "קורבן אדם" וכי אף לעולם לא יחזור אפילו לא אותו הניסיון החינוכי.
וכך גם כאן .
בזיקוק אנליטי מוסרי ערכי של סיפור העגל, לדעתי זהו עיקר המסר .
והלא גם התורה הוסיפה וציוותה : "לא תעשון עימדי אלוהי כסף ואלוהי הזהב. דגש על "עימדי".
בדיוק למקרה הזה ודומיו.
ואף על פיכן, באותו המישור האיסטרטגי - ערכי, נאמר גם : "ויתאנף ה' באהרון להשמידו".
האם רשאים אנו להתעלם מקביעה קטוגרית זו של הקב"ה אשר מצהיר כשופט , המכריע והגוזר .
האם, לפחות אין הדברים חקוקים עלי ספר, כמסר ערכי לבאות כאמור.
[ליצירה]
לבא בימים
הפיתוח שאתה מעלה אפשרי ונדמה לי גם מוכר אלא שנראה לי כי אין הוא רלוונתי בהקשר בכאן.
כשנאמר: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" מתיחסים בפירוש למקום שבעבר לא למקום שבהווה או למקום שבעתיד.
מה עוד שמיד בסמוך המקרא מפרש את ארץ היעד [ארץ העתיד] "אל הארץ אשר אראך".
כלומר ברור בעליל כי אותה ארץ יעד עתידית אינה בכלל הגדרת "מולדת" לענינינו.
יותר מזה יש הרי מדרג ברור מהקל אל הכבד . ארצך זה הארץ העדכנית שאתה מצוי בה [קרי חרן] מולדתך מקום הולדתך [אור כשדים] "בית אביך" זה כבר הוויה הכי אישית והכי אנטימית והיא מן הסתם הקשה ביותר לפרידה.
תודה על תגובתך
[ליצירה]
הניחוח הנוסטלגי,
המתנגן בנים לא נים,
הציף אותי .
טלטל אותי באחת אל נבכים אחרים
ומחוזות של בית הוריי שלי.
כשקראתי את התגובות,
חשבתי שתגובתי המאוחרת, רק ממעיטה .
ובכל זאת....