בס"ד.

  כמו נושאים וענינים חשובים אחרים, השקפתה של תורת ישראל על ה"משפט הפרטי", טרם פוענחה והתגלתה במלוא תפארתה.

רבדים מוכמנים רבים ,עדיין מחכים לאותה יד גואלת  אשר תשוב ותלטש בהם, שוב ושוב,  עדי זהורם יפוז בכל עבר

  והנה, אחד היסודות החשובים ביותר והוא ראש לכל נורמות של משפט וערכים : "קדושת החיים", דומה, לא דקו בו , כמשנה סדורה ומושלמת ודווקא,  ממסד של בראשית .

דגש על "מסד מבראשית".

 בכלל, ספר בראשית וערכיו שהם בבחינת מסד הקודם לכל התורה כולה, נזנח משהו לטובת  חומשים אחרים העוסקים בנו בלבד - כעם סגולה.

 רוצה לומר, הרבה לפני הדיבר של : "לא תרצח", טרחה במפורש התורה בפרשת נח ודווקא לאחר המבול והשמדת היקום, להניח ולבסס את "קדושת חיים", כאחד מאבני היסוד הראשיים, לבניתו של העולם החדש.

 שם בפרשת נח, הניחה התורה את המשוואה כי המושג :

 "צלם אלוקים"

 משמעו "קדושת החיים", לפחות כמו "קדושת האלוקים", במילים אחרות למושג "צלם", נדחסה מהות משווה בין אלוקים לאדם.

 משמעות שלימים, תשוב ותתבטא בשני לוחות הברית בכך, שהדיברות שבכל לוח מקבילם גם במהות ובינהם אף יחס של גומלין.

 אם כן, "צלם אלוקים", משמעו: שבהיות ואלוקים נעלם ואין הוא ממשות המתגלמת עלי אדמות, כי אז, "צילו", עלי אדמות- האדם באשר הוא, הוא הוא הממשות הארצית הרלוונתית לכל דבר וענין

   במילים נועזות יותר: האדם, כאובייקט של יחוס, הוא האלוקים.

 או נכון יותר: לעבוד את האלוקים,

 הוא להיות אדם לכל אדם.

 וכך כאמור, בפרשת נח, לאחר חורבן היקום ומתן אשראי מחודש לאדם לבנות עולם חדש, ביקש הקב"ה לחדד לכל החברה האנושית המתחדשת, כי שפיכת דם האדם על ידי אדם, לאמור פגיעה ב"צלם", כמוהה כפגיעה ב"אלוהים". לענין זה משמעות המושג : "צלם אלוקים" ,הוא השוואה מוחלטת "צילום" של התוצאה,

 רצחת אדם "רצחת" את האלוהים.

 ולכן, כל שפיכת דם,  איננה מתבטאת רק בצעקת הדמים שנספגים באדמה, כמו בוורסיה הקודמת, בטרם המבול, אלא  הם "נדרשים" עתה גם ישירות על ידי האלוהים.

 דרישה כאמור, היא ענין של נצח, אין היא תלויה כלל וכלל במיצוי הדין  במשפט שעלי אדמות . ולא עוד שהוסיפה התורה גם לקבוע את אותו תג המחיר של הנצח :

 "שופך דם האדם באדם , דמו ישפך".

 [ לאו דווקא דמו של הרוצח אלא גם "דמו", מי מצאצאיו].

 הנה כי כן, רוצח שיוצא זכאי בדין במשפט הארצי והזיכוי בטעות יסודו, לעולם לא ימלט מהמשפט השיורי - משפט שמיים .

 מבחינתו, הוא "איין" את האלוקים, במחיקת "צלמו" ומנוח לא יהא לו, עד אם, הוא או מי מצאצאיו יהפוך גם הוא ל"אין".

 כאן המקום להוסיף ולדייק , כי אין המדובר באותם מקרים קשים היכרחיים, ששפיכת הדם  בהם, נסלחת ואינה ברת ענישה.

  באותם מקרים של היכרח במיוחד במלחמות הכלל שבדין ובהוצאה להורג שעל פי דין ומשפט . דברים אלו רמוזים בכתוב גופו, בכך שהתורה מזכירה כי שפיכת הדם נגרמת במסגרת החזקה הרגילה של "אדם", ["באדם"].

 שנאמר שופך דם האדם באדם" ,

כלומר בחזקתו "כאדם" בלבד, מול אדם.

אם כן, ששופך הדם פועל בדין, כנציג של רשות לגיטימית אין הוא פועל בחזקתו האישית כאדם בלבד, וכהגדרת הכתוב : "באדם"

 אלא שבכך לא די, הנפלא שבדברים הוא, גם רמיזותיה של התורה, כי כל רצח  גם פותח מעגל אשמה נוסף רחב כלפי כל החברה כולה .

 דם שנשפך נדרש על ידי הקב"ה גם מהאדם השופך וגם מהחברה כולה . מדובר בשני מעגלים נפרדים.

 זו הסיבה, מדוע הכתוב בפרשת נח, מתחיל דווקא בלשון רבים לאמור :" ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם". על מנת להווכח כי המושג "אדם" שכאן, איננו רק אדם יחיד השופך את הדם, ממשיכה ומפרטת התורה את כוונותיה כאמור לאמור :

 " מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם".

 לאמור :הוא אשר אמרנו, הדרישה היא גם כנגד החברה בכלל. כנגד כל "איש אחיו". כלומר כל אחד מאיתנו , לא בכדי נוקטת התורה כאן לשון נפרדת  "איש", להבדילו מן ה"אדם" השופך את הדם באופן ישיר .

 ואם לא די, הכינוי "אחיו", בהקשר זה, בא להצביע על אחריות "אחוותית" כוללת כאמור

 רק לאחר כל זאת, באה הקביעה הפרטנית המתיחסת שוב לאותו האדם ששפך באופן ישיר את הדם לאמור :

 " "שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם "

 לימים, תוסיף התורה לפרוט לסיטואציה יותר ספציפית את אשמתה - חובתה של החברה , לכל רצח שמתרחש בקרבה .

 באותה הסיטואציה היחודית של "עגלה ערופה".

ענין זה של עגלה ערופה בנחל, ממחיש ומאשש את קביעתינו כי כל רצח אינו מסתכם אך ברוצח ובמשפטו שבארץ ובשמיים כאמור, אלא גם באשמת החברה כולה כלפי בוראה