בס"ד
אין לך מסיפורי האבות, שהתורה טרחה להכביר בהם פרטים, כדי לשמש לשעתם. אלא בעיקר כסימן לבאות - כסימן לבנים.
סיפוריו וגילגוליו של אברהם, כמתחיל המסע הגדול לגיבושו של העם הזה ולגאולת העולם כולו, כנקודת התחלה. הם גם אותם סימנים מובהקים לבניו - כנקודת סגירה : לקץ הימים - לגאולה השלימה.
לפיכך, כל סיפוריו של אברהם ולקחיהם בעיקר אלו שמול גויי הארץ, הם גם הלקח הגדול העצום והרלוונתי דווקא לימינו אלה.
אחת הפרשיות היותר דומיננטיות לענין זה. הנה פרשת יחסיו של אברהם עם אבימלך מלך גרר - מלך פלישתים.
המפגש הראשון בינהם, הינו דרך שרה , שנלקחה לאבימלך כאישה יפה ונחשקת. בניגוד למקרה הקודם עם פרעה, הרי שכאן , הקב"ה מתייחס אחרת ובשונה לאלימלך. הוא נגלה אליו בחלום ומנהל עימו דושיח של דין ודברים ולא בכדי .
אבימלך כשמו היה כשלעצמו ירא אלוקים והאמין שהקב"ה הוא הוא המלך ומלכותו שלו, אינה, אלא ענין שבגררה למלכות שמיים.
לכן ומכאן אף שמו "אבימלך מלך גרר". אבי שבשמיים מלך, ואני, איני, אלא "מלך נגרר".
ואכן אבימלך במידה מסויימת גם עושה שימוש בלשונו של אברהם , אם כי בשינוי המתחייב לאמור :
"ה', הגוי גם צדיק תהרוג".
והנה, בהמשך, ודווקא בעיתוי מיוחד לאחר הולדת יצחק וגירוש הגר וישמעאל , מדגישה התורה לאמור :
"בעת ההיא".
כלומר בקונסטלציה הנוכחית וגם אותה העתידית הסמלית [רמז לימינו אלה], מגיעיםאבימלך [סמכות מדינית] ופיכול שר צבאו[סמכות צבאית] למסקנה הבלתי נמנעת לאמור :
" ויאמר אבימלך ופיכול שר צבאו אל אברהם לאמור : אלוהים עמך בכל אשר אתה עושה. ועתה השבעה לי באלוהים הנה אם תשקור לי ולניני ולנכדי כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ועם הארץ אשר גרתה בה"
[דגש רב משמעות על הסיפא : "ועם הארץ אשר גרתה בה"]
והנה :
" ויאמר אברהם אנכי אשבע.
אברהם נשבע גם ובעיקר לדורות
ואחר כך :
"ויכרתו שניהם ברית"
ושוב עוד פעם להדגיש הדברים:
" ויכרתו ברית בבאר שבע".
ורק לבסוף נאמר :
"ויקח אבימלך ופיכול שר צבאו וישובו אל ארץ פלישתים".
האם ברית הסטורית שכזו, המעוגנת שוב ושוב והמגובה גם בשבועה כפולה גם עתידית , הובאה בתורה רק לשם החיווי והסיפור ההסטורי ,
וודאי שלא !.
ברית ושבועה בין שני נציגים סמליים שכאלה, גם אינם לצורך שעתם, שהרי אבימלך במפורש צופה קדימה לעבר הדורות שיבואו [ לניני ולנכדי.
אלא שכאמור, זהו לקח רלוונתי דווקא לעיתינו אנו וכפי שכבר נאמר: הדברים גם רמוזים בלשונו המדגישה של הכתוב לאמור : "בעת ההיא"..
אנו כיום , שוב מתייצבים אל מול ונגד ניניו ונכדיו של אבימלך . והתורה מורה לנו, כי אותה השבועה ואותו הברית שכרתו אבותינו, הנה ברית הסטורית רלוונתית ומחייבת.
נקודת המפתח היתה והינה גם כיום , שצריך להגיע למסקנה הבלתי נמנעת, כי לא הדרך המדינית ולא הדרך הצבאית תביא לפתרון הסיכסוך.
רק יצירת אקלים תיאולוגי ראוי ונכון ואשר יביא את "אבימלך" של היום ושל "פיכול" של היום, למסקנה ולהכרה :
"כי אלוהים עמך בכל אשר אתה עושה".
ובפשטות ,פתרונו של הסיכסוך: אינו מדיני או צבאי, אלא תיאולוגי דתי.
ופה גם נעוץ כשלונינו שלנו.
לא השכלנו לגבות את זכותינו ההסטורית בדימוי המושלם המתחייב: של עם מופת
ועם סגולה..
לא עשינו את המינימום ההיכרחי על מנת שגם כלפי חוץ יראה ויוודע כי אכן : "אלוהים עימנו בכל אשר אנו עושים".
כי בין השאר אנו עושים גם מעשי נבלה ביודעין.
אין אנו מעמידים בפני המוסלמים בכלל והחברה הפלשטינית בפרט , מראה המשקפת חברת מופת מתוקנת שאלוקים עימה בכל אשר היא עושה.
הפכנו לעם קהה חושים חברתית .
אנו שטופים ברוח חומרנית מערבית .
נוהים אחר שיטות כלכליות מערביות המקדשות תחרות , הישגיות ורמת חיים אישית גבוהה.
הטייקונים הפכו מושא להערצה.
ומנגד, הפכנו עורף לחלשים ונדכאים שבתוכינו , כדי אותה רשעות עמלקית של "זינוב" ממש בנחשלים .
וכך אנו הולכים ומתרחקים מאותה הדימוי וההכרה הנכספת שאנו עם מיוחד - עמו של האלוקים .
עם כל הרציוניאליות הצרופה, במציאות חיינו כאן ועכשיו אם לא נענה גם על ההגדרה של "עם אלוקים" ושגם אלוקים עימו , לעולם לא נוכל לשכנע בעיקר בזכויותינו האלוקיות ההיסטוריות לאדמה הזו.
לכן גם המבוי הסתום אליו נקלענו .
כבר יותר ממאה שנה הערוצים המדיניים והצבאיים לא משכילים להניב פתרון. ואף עוד מאה שנה, הנוסחה הרציונאלית בלבד, לא תוביל לפתרון .
כל הוויתינו זרועה באי רציונאליות חוקית.
הדרך הנה כאמור וכפי שכבר הצבענו עליה ברשימות הקודמות :
"דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".
