בס"ד.
עד היום, כשאני ממהר להעתר ודי בחדווה , למלא אחר גחמות ילדיי, דמותך שבה ועולה מימולי כמו מאליה. איש זקן, עני מרודף, עם כובע טמבל ועם מכנסי שרוול רחבים התלויים על גופך הצנום והנאחזים בחגורת עור גסה עם "לשון" משתרבבת, כאילו היתה מנצחת על קצב הליכתך .
חודשים רבים , ביקשתי ממך כדור , הבטחת לקנות לי שוב ושוב. ואני שבתי והטחתי בפניך , שאין אתה מקיים ולו הבטחה אחת. עד שיום אחד בשובך מעבודת הדחק שלך, פניך נראו אחרת, מתחת בית השחי שלך נחבא לו כדור מפוקשש, שהאויר שבו, פילס לו זה מכבר, דרך אלי החופש.
"קנית" לי סוף סוף כדור, כנראה ב"משיכה..או במציאה שאין מכריזין עליה כלל
ועכשו, קיץ לח וחם על שפע פירותיו. וכשילדיי זוללים למולי אשכולות ענבים מתוקים. אני מביט בהם משתאה . מאבד משהו משיווי המשקל שלי. שב להיות הלום באותו ההלם הטראומטי, שאינו מש לעולם .
אני נזכר על אותו היום, בחופש הגדול, שנכנעת להפצרותיי להצטרף אילך, למסע הקניות הרבעוני בשוק ה"תקווה". לחדש את המלאי המשפחתי של הסוכר , האורז והקטניות [כך היה זול יותר לקנות בשקים למספר חודשים].
לאחר מסע מיקוחים מפרך ומיגע ומשכבר היה חצות היום , הפטרת לעומתי : "בני אתה בוודאי רעב". ואני שכבר הייתי ספוג בשלל ריחותיו המכריעים של השוק, הפלגתי בדמיוני אל הקבב והשישליק. ואתה במין בושה אופינית קנית קילו ענבים ושתי פיתות עירקיות חמות והולכת אותי לקרן זוית, כמי המבקש להמתיק סוד. וכשהתביישתי ורקעתי ברגליי,פנית וחזרת לשמן ההוא, התגרן של האורז. ולאחר התלחשות מה, הובלת אותי למחסן האחורי . שם בין ההרי שקי האורז ערכת ופתחת "שולחן של שקים" ומצידיו "ספספלים של שקים" וכך התישבנו סוף סוף לאכול.
הייתי רעב מאד. רציתי לאכול רק את הפיתה החמה, אבל התביישתי ממך, לא רציתי לעלוב בך. וכך דחפתי לי פיתה עם ענבים בכח ממש עד שהקאתי .
עד היום רודפים אותי פני הצער שלך
