[ליצירה]
לשרף
בס"ד אין כל סתירה.
רק לנו ילודי אישה הראיה הנה חד ממדית וערכית. בראיית האין סוף הכל בערבוביא, וב"בליל" הבלתי נראה לנו, בסופו של דבר, הרע היחסי מתבטל בפני הטוב המוחלט יותר
הקב"ה אמר על משה ואהרון : "על אשר מעלתם בי".
ובכל זאת הראשון: עבד נאמן שלא היה כמוהו ואף לא יהא:
תמונת ה' יביט והקב"ה דבר בו פה אל פה. והשני כמאמרך "בחיר ה'" ושר השלום,שאין מטבע של שלום מתקיים בעולם בלוא סגולתו וחתימת ידו
ובכל זאת, ביקשה התורה בכוונת מכוון, לחדד גם את טעויותיהם של שני גדולים אלה, והכל על מנת שנלמד ונפיק הן מהטעויות והן מהעונש את שראוי לנו להפיק לדורות.
על דרך הכלל, שאין ילוד אישה שאינו טועה [רק גדולי תורה של היום אף פעם לא טועים]
לענין הפרט במקרה זה [אהרון], ביקשה לכאורה התורה לרמז לנו, כי כהן ונביא אשר פועלים תחת כניעה לעם לא רק מועלים בתפקידם, אלא שסופם שהם הם אשר מוליכים את העם לעבוד עבודה זרה
[ליצירה]
לאמילי אנני מושחז בעולם המחשב , בקושי מקליד באצבע מרקדת במחול של פרקינסון .
די לכאורה להקליד בגוגל "כיפה".
אחר כך : "כיפה מאמינים ", או כיפה יהדות ומקבלים התפריט בתפריט בקטע המתיחס ל"יהדות", תמצאי את תמונת הרב דרוקמן.
וכך ניתן להכנס לדרשה, שמתלווה לה כאמור תגובתי.
אני מצטער שאני מטריח אותך ואולי סתם "מפריח" ציפיות יומרניות
[ליצירה]
לאמילי תודה. באתר כיפה, מצויה דרשה אורקולית של כב' הרב דרוקמן תחת הכותרת : "זאת חוקת הפרה" מעניין אם תקראי שם את תגובתי שבתורף , יהיה בכך כדי ליתן מענה כל שהוא לתמיהתך. שכשלעצמה שהינה מובנת עד מאד.
[ליצירה]
לליאורה היקרה , ראשית ברכות על ספרך.
אכן כן אולי ליבי תמים וחובה לפחות לי לנהור אחר מה שכינת "הבנותיו". אך לחלוטין אינני תמים במובן של נאיבי.
ואני מתפלא עליך כי בענינים קרדינאליים שכאלה רלוונתי בכלל בעיניך : "מה שיש או אין בשמיים....
בין יומרה ספרותית - לנביא לבב חכמה, אולי יש עוד משהו בעולם הזה.
על כל פנים, זה באמת לא חשוב מה יש בשמיים, כשמנסים לתקן עולם הארץ
[ליצירה]
אין שחור ולבן
התלבטתי מאד אם להגיב.
ובכל זאת
אני ילד מעברות, שאולי שפר גורלו לראות את אותה התמונה משני צידיה - כך שאני יכול להסכים כמעט עם כולם
אישית לא חשתי את מוראתו של השד העדתי.
אבל סביבתי הקרובה שידרה תמיד דלות וחוסר אונים לעיתים גם של עושק וניצול.
לעולם לא אשכח כיצד אבי המנוח בשביל לקבל עוד יום עבודה, או בשביל שירשם לו עוד שעת עבודה שמימלא הייתה עבודת דחק של חצי יום.
צריך היה לשחד [לפחות בעיניי שבדיעבד]
את המנהל העבודה האשכנזי בכך שהיה הולך לעשות לו ניקיונות בביתו שלו.......
וכנראה בשביל לא לפצוע את נפשינו אנו הילדים היה אבי מרגיע ואומר כי הוא עושה זאת מרצונו משום שאשת המנהל נפטרה ואין מי אשר ינקה לו את ביתו
[ליצירה]
מקסים. ואם אפשר כדבריך להוסיף "לקח".
הביטוי "להעלות" ביחס לנירות בא לרמז ולהקביל את המנורה כפונקציה רוחנית עלי אדמות, לאותה שמש בראשית, המאירה פיזית לכל היקום.
כשם שהשמש עולה ויורדת כך מצווה אהרון ודווקא שהיא יורדת וחשך פיזי יורד לעולם שיעלה ויאיר מאורה הרוחני של המנורה לכל העולם.[לכן גם אהרון - סמל לשלום]
והנה "נר אלוקים נשמת אדם" . כל אדם . וזה המסר של פרשת בעלותך שאין אורה של תורה עולה רק לישראל אלא לעולם כולו.
משום שמדובר ביעוד ושליחות על, ה"מתרוממת", הרבה מכל הפונקציות הפולחניות האחרות של אהרון, באה פרשה זו כהמשך לסופה של הפרשה הקודמת, לפיה משה שומע את הקול מדבר אליו משני הכרובים .
ולא נאמר מה דיבר איליו ה'.
וברור, כי זה הדיבור וזה המסר
[ליצירה]
ליהוידע תודה. העלת שלל של נושאים , הררי עולם ואושיות עד. ואני בכלל קטונתי.
אף על פיכן, בקוצו של עטי הדל, להלן דעתי שקל מאד לחלוק עליה.
בחייו של אדם מישראל, מושגים כמו "חוקי בסיס" ו"לוגיקה קלאסית" , הינם מושגים "נזילים" ולעיתים תכונתם זו, היא היא דווקא הערך היחודי המוסף.
ולפיכך, ולכאורה, גם הצבעים "שחור ולבן" כמו "שקר ואמת", הינם ברוב המקרים, קטבים של מדרון,או כיסופים .
רוב רובו של הזמן ורוב רובם של האנשים מצויים בתווך, בתוך אותה העננה של "זיקוקים אפורים".
נכון, כדבריך, האהבה אינה לוגית ואף אני מסכים לעובדה ,כי אהבה לאישה אחת אינה מחייבת כלל שנאה לאחרת.
כל מה שביקשתי ברשימתי לחדד הוא, למעשה שני יסודות עיקריים, שאינם סותרים כלל את דבריך.
האחד כי בנסיבותיה של לאה תחושותיה הסוביקטיביים היו כשל "שנואה" ומאידך אישה שחשה כאמור אינה נותרת לבדה בארץ רבה . וכי מהשמיים לא אדישים כלפיה . ומהשמיים מתיחסים למצבה כאל "שנואה" תוך דגש שאומנם שאין "שונא" בר עונשין -ככזה .
ולכן מצבה "כשנואה" הובילה לכאורה, אך לפיצוי אישי של "ויפתח ה' את רחמה" הרחמים העצמיים שקבלו לגיטימציה ברחמי שמיים .[לכאורה יעקב שלו מיחסים פרשנים "שנאה" לא נענש לכאורה וודאי לא כ"שונא" אשתו"]
רשימתי מכוונת לצאת חוצץ כנגד כל אלה שמפרשים לדעתי שלא כהוגן ולא נכון פרשיה זאת בכך שמגדילים מחד ליחס ללאה תרמית או שותפות מודעת לתרמית ומאידך מיחסים כאמור, שנאה ליעקב .
על כן, ביקשתי לומר, כי לא בכדי המקרא אינו מיחס את ה"שנאה" ליעקב, אלא מותיר אותה נטריאלית והכל כאמור שנגיע לכלל אותה הקונסטרוקציה הפרשנית כאמור שתחושה סוביקטיבית של שנאה יכול שתהא הגם שאין גם כדבריך שונא לא במקרה זה ואף לא "רעיונית" בכלל.
מהדברים האמורים ברור,[כדבריך] כי לא רק אהבת אישה אחת אינה בהיכרח שנאה לאחרת. אלא בפועל על אף שהמקרא מציין כי שנואה לאה" הרי שבמקרה זה לא היה "שונא" [ודאי לא יעקב] אלא היה מצב טרויאלי לחולטין שגם אתה ובצדק עומד עליו ולפיו קיימת אהבה עזה יותר לאישה אחרת והאישה הנאהבת פחות או אפילו לא נאהבת בכלל חשה כאמור תחושות שסוביקטבית, שבנסיבות הענין וזה הרבותא של המקרא, אי אפשר להגדירן אחרת מאשר מ"שנאה" [ולא מתוך קביעה כי קיים "שונא" בר עונשין] ואשר רעיונית הגדרתית הדבר אושר גם על ידי ההשגחה שנאמר : "וירא ה' כי שנואה לאה.
מהדברים ביקשתי להפיק תובנה להוויתינו דהיום בבחינת חזקה כי כל אישה שאהבתה נחלקת עם אישה אחרת וודאי ביחס נחות יותר חשה היא לעצמה "שנואה" ולדבר משמעות ערכית כפולה,כאמור לא בהענשה פורמאלית בהיכרח של ה"שונא", אלא להביא לתשומת ליבו ל"עוול" אנושי מסויים שבחשבונות שמיים אף ראוי לפיצויי כאמור רחמים עצמיים - אל מול רחמי שמיים של פתיחת הרחם . ואולי גם ב"הענשת" יתר הנפשות הפועלות בסגירת רחם הגם שכאמור ואני מסכים איתך שחטאם אם היה כזה לא "השתכלל" לכלל "שנאה". אני מצטער אם יגעתי אותך , ועוד יותר על כך שתשובתי הוקלדה שוטף ומבלי לנסח הדברים בצורה סדורה ומובנת יותר.
ברשותך יש לי מנטרה , המסייעת לי "לפרוס כנפיים" לפעם הבאה : ו"בצדקה תכונני"
והנותן חמישה לצדקה תבואהו ברכה.
[ליצירה]
לזיוה גל, הערתך הנוספת מובילה אותי להרחיב מעט באותו ה"שקט הנפש" והאיפוק של אותה האישה הגדולה בתנ"ך.
אני אישית ומדגיש אישית, לא מכיר אישה, כשבנה יחידה מוטל מת לפניה, אין היא בוכה או צורחת וכשבעלה שואל אותה מה קרה ואם הכל בסדר. היא משיבה לו הכל "שלום" [ידעה נפש בעלה הזקן וכי אם תאמר לו כי בנם מת יקרוס ויתמוטט גם הוא].
היא חובשת את האתון לבד. ובניגוד לאברהם רוכבת למשימת חייה להחיות דווקא את בנה המת ויהי מה.
והכל באיפוק של אדיריםבלי כל רעש והיסטריה האופיינים במקרה מעין זה לכל אדם
כשגחזי נערו של איש האלוהים שואל אותה אם "שלום לילד"
היא שוב משיבה "שלום"
ממוקדת יעד ומטרה להגיע לאיש האלוהים עצמו.
וכשהיא מגיעה עדיו היא מחזיקה בשתי רגליו.
ביטוי עז ביותר להבהיר
כי מכאן ואילך אתה איש האלוהים לא הולך לאף מקום ולשום משימה עד אם....
ושוב היא אינה צועקת מדברת ממוקד, נחוש, חודר ואף עוקצני:
"ותאמר השאלתי בן מאת אדוני הלא אמרתי לא תשלה אותי"
וכשאיש האלוהים מנסה ל"פתור הבעיה" באמצעות נערו גיחזי. היא יודעת לפתוח את הפה ושוב נחוש ועוצמתי :
"חי ה' וחי נפשך אם אעזבך"
עד כי נאמר כי איש האלוהים:
"הלך אחריה"
הליכה זו מסמלת יותר מכל :
שאיש האלוהים הגדול התבטל כליל, להשתרך אחריה של אישה גדולה בתנ"ך