בס"ד
אתה, המביט בי מתוך החשכה,
שפתיך נעות.
מה הן אומרות לי?
מה בפיך?
אנא, הגבה קול!
כי אוזניי כבדו משמוע
אין עוד בכוחי להבין לחישותיך.
עיניך הזוהרות ביום ובליל,
הן האור היחיד שמאיר ברגעים אלה,
שמאיר לי את הדרך.
רגליי נושאות אותי אל מקור האור הגדול
אליך.
היתרון של החושך הוא בכך
שביכולתו לעשותני קרובה יותר אליך.
כי רק בחושך,
אני יכולה לזהות את מקור האור האמיתי.
הישיר. המדוייק.
הנכון.
אך זו לא חוכמה גדולה.
אני מתפללת לימי האור – לחזות ביפי העולם
בניסי ניסים הגלויים של אלוקים
המתרגשים בוקר וערב,
ליהנות מזיו שעשועיהן של הקרניים.
אני מתפללת להכרה – דווקא אז,
שכל האור הזה...
אין לו עצמות משלו, אינו נובע מהשמש.
אלא, מאלוקים לבדו.
כמה קשה לעבדך מתוך אורה.
כמה קשה לעבדך מתוך שמחה.
"מצווה גדול להיות בשמחה"...
כי השמחה היא עבודה –
עבודת הבורא הנשגבת ביותר.
תן לי אור!
תן בי שמחה!
תן על ידי יד!
כדי שלעולם לא אאבד אותך...
לעולם לא עוד.
[ומה אתן בתמורה? את גאוותי? את היוהרה?
את העיקשות? את אש הכעס המלחשת כעבודה זרה?
רוצה... רוצה!
אך, בינתיים... נשענת על חסדך הגמור. ומודה.]
