(תודה לאלמוג והדס.)
"אסור!"
זעקתה הבעירה אש בחשיכה.
"אסור!"
עטפתי אותה בזרועותי. "אסור?"
בעיניה היו דמעות של פחד.
"מה אסור?" שאלתי. היא הסתכלה בי, וידעה שאני יודעת. "מה אסור?"
"ככה," היא אמרה, "אנחנו. אסור."
ידעתי את זה, אבל רציתי שתאשר ש"ככה" זה אמיתי.
זה היה אמיתי. ואני לא רציתי להפסיק.
"אסור? מי אמר שאסור?!" נסערתי. היא רעדה. ראיתי שהיא עוד לא חסרת-גבולות לגמרי.
אבל היא לא ענתה, היא רק הנידה בראשה היפה והשפילה מבטה אל הקרקע.
"למה אסור? מי אמר?" שאלתי, יותר ברכות. היא נראתה כל כך שברירית ולא יכולתי לפגוע בה.
היא שוב הנידה בראשה, ולחשה "אסור. הוא אמר שאסור."
הוא. זה תמיד הוא. מהיום שבו הכרתי אותה הוא תמיד היה שם, ניצב לידה כצל מאיים. מפחיד אותה, מאיים עליה, משפיל אותה.
ואני ידעתי שהיא לא יכולה להתנתק ממנו. שהיא תלויה בו לחלוטין.
והיא הייתה כפופה לחוקים שקבע, ואם הוא אמר שאסור, אז אסור.
"הוא..." ניסיתי, אך היא הרימה את ראשה והישירה מבט דומע לתוך עיני.
"כולם אומרים שאסור."
אבל לא יכולתי לוותר. לא עליה. "לא. די," לחשתי לה, "אין דבר כזה אסור."
אבל היא וויתרה. גופה התרפה והדמעות החלו לזלוג על לחייה.
"את יודעת שכן," לחשה חזרה. באצבע רועדת מחיתי את דמעתה ונצמדתי ללחייה. היא לא נרתעה.
"לא, אני לא יודעת." אין לי גבולות, רציתי לומר, והלוואי וגם לך לא היו.
היא חיבקה אותי חזק, כאילו היא תלויה מצוק ורק אם תחזיק בי לא תיפול למטה. רציתי להושיט יד ולמשוך אותה למעלה, להציל אותה. נשמתי והשלכתי לה את החבל.
"אז מה?"
היא הרימה את ראשה, שהיה צמוד לכתפי, והביטה בי בעיניים הדומעות והיפות שלה. "מה?" שאלה.
"אז הוא אמר," עניתי על השאלה שלא הייתה צריכה בכלל להשאל, "למה אכפת לך מה הוא אמר?"
מבטה הראה לי שאני יודעת טוב מאוד למה אכפת לה.
אבל החלטתי לעשות הכל כדי שתשאר איתי.
"את לא צריכה להקשיב לו... מותר לך מה שאת רוצה." נישקתי את שפתיה. היא חייכה לרגע, ושוב הרצינה. "את רוצה?"
היא לא ענתה. גם לא הסתכלה בי, היא רק נאחזה שוב בכתפי, מחפשת מסתור.
העברתי את אצבעותיי ברטט על גבה, והיא התקרבה.
"את יודעת שכן," היא אמרה, ונשענה עליי. אני תמיד יודעת, המבטים שלך מגלים לי הכל.
המשכתי ללטף אותה. את הגב, את הזרוע, את הצוואר. היא רק בכתה, וידעתי שהיא נקרעת.
ניתקתי ממנה, והיא שוב השפילה מבט.
"את לא חייבת," הקשיתי, "רק אם את רוצה. אבל את יודעת..."
"כן, אני יודעת. וגם את יודעת. אבל אסור."
"אל תבכי," לחשתי. הרגשתי שפגעתי בה יותר מדי. נשברתי מבפנים לראות אותה בוכה ככה בגללי.
קמתי מתנוחת הכריעה שבה היינו שרויות שתינו, והושטתי לה את ידי. היא אחזה בי והתרוממה לאט מן הקרקע. מבטה עוד היה מושפל.
"אל תהיי ככה," אמרתי וניסיתי לתפוס את מבטה. היא הרימה את הראש והסתכלה עליי בעיניים מבריקות מדמעות.
"איך ככה?" שאלה.
"עצובה. בוכה." אמרתי. היא חייכה. לא חיוך מאולץ, כדי שאעזוב אותה, אלא חיוך אמיתי. באותו רגע ידעתי שהתעודדה, שהיא התגברה על הפחד.
רק אז הרגשתי את כפות ידי אחוזות בתוך ידיה. היא הניעה אותן מצד לצד, כילדה קטנה, ואז משכה אותי אליה והחלה לרקוד.
זה היה ריקוד בלי מנגינה, בלי מקצב, בלי סימטריה. ככה, הגוף שלה נע מעצמו, לקצב פעימות הלב המתגברות של שתינו.
לא הרגשתי את הזמן העובר, לא ידעתי מה אני עושה. ראיתי רק את פניה, מרחפים מעל הקרקע וצוחקים. ברגע שקלטתי את חיוכה עלה אחד גם על שפתיי שלי. כי ידעתי שטוב לה.
רקדנו ככה במשך שעות, ואני ידעתי שאני לא אפסיק לפני שהיא תעשה זאת. אבל ידעתי שגם היא לא תפסיק לפני. אבל כשהיא חייכה ככה, לא היה אכפת לי להמשיך לרקוד איתה לנצח.
ולא היה אכפת לנו שאסור. אף אחד לא יאסור אותה עליי. לא יאסור את האהבה על שתינו.
זה הרי כל כך יפה, איך אפשר לאסור זאת?
תגובות